כללי - מאמרים

רשימת המאמרים:


1. פיצוי נפגע בתאונה או כתוצאה מרשלנות, בגין נכות אסטטית הנובעת מצלקות
2. אחריות רשויות ציבוריות לנזק שארע לרכב כתוצאה ממפגעים בכביש אשר בתחומן
3. אחריות מכוני בדיקת רכב לבדיקתם
4. צוואה מחיים – חוק החולה הנוטה למות
5. על כלבים ואופנועים ומה שביניהם
6. אופנועים וביטוח מקיף נגד גנבות



מאמר 1: פיצוי נפגע בתאונה או כתוצאה מרשלנות, בגין נכות אסטטית הנובעת מצלקות

אדם נפגע. עוברת שנה, והנה לשמחתו רוב הפגיעות החלימו אך נותרו לו צלקות מכאיבות או מכערות. כיצד יקבע בית המשפט את הפיצוי לו הוא זכאי?
הדין מתייחס לצלקות שהן מכאיבות או מכערות כאל נכות אסטטית.
כאשר מדברים על פיצוי מתייחסים לשני ראשי נזק עיקריים בגינן מפצים את הנפגע:
האחד פיצוי לא ממוני. זהו פיצוי בגין כל הנזקים הלא כספיים שנגרמו בפועל לנפגע – כאב וסבל גופני ונפשי, עוגמת נפש, בושה וצער ואי נוחות.
צלקות שנותרו לאדם כתוצאה מפגיעה והן מכאיבות לו או מכערות אותו, גורמות לו לכאב ולסבל ובושה וכו', יזכו את הנפגע בפיצוי.
גובה הפיצוי (הסכום) מושפע מדרך הפגיעה – האם מדובר בתאונת דרכים או במקרה אחר כמו תאונה אחרת, רשלנות רפואית ועוד.
לגבי תאונות דרכים - קיים מסלול מיוחד הקבוע בדין (חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 ותקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו-1976). בית המשפט ימנה רופא מומחה בתחום הרוונטי – בתחום הפלסטי שיבדוק את הנפגע ויקבע את נכותו הרפואית בגין הצלקות. הרופא יתבסס על הסעיף שקובע אחוזי נכות בגין צלקות כמופיע בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956 סע' 75.
לפי נוסחת החישוב - את אחוז הנכות שקבע הרופא יש להכפיל בסכום הפיצוי המקסימלי שנקבע בחוק. את הסכום המתקבל נעביר התאמה הנובעת מגיל הנפגע וממספר הימים שאושפז, ונקבל את סכום הפיצוי לנפגע.
לגבי מקרים שאינם תאונת דרכים – ראשית בסוג פגיעה שאינו תאונת דרכים יש להוכיח שאדם נפגע כתוצאה מרשלנות של אחר. הוכחת רשלנות נדרשת לדוג' במקרה של צלקות שנוצרו כתוצאה מניתוח קוסמטי שלא הצליח. נוכיח רשלנות גם במקרה בו נוצרו צלקות לאדם נפל ונפגע במקום עבודה או בחנות, כתוצאה משטיח שלא הודבק הלכה או שנתקל בכבלי מחשב שהיו מפוזרים על הרצפה ולא נאספו יחד, ויצרו מכשול. במקרים אלו, אחוז הנכות הרפואית שנקבע על ידי רופא (לאו דווקא רופא שמונה על ידי בית המשפט), משמש גורם חשוב בקביעת שיעור הפיצוי –  שכן ככל שאחוז הנכות בגין הצלקות גבוה יותר, הפיצוי בגינן יהא גבוה יותר. עם זאת במקרה זה, בשונה מבמקרה של תאונת דרכים, אין נוסחה או מדד לחישוב וכל מקרה יבדק לגופו, וכפי שנקבע בפסיקה - במקרים כאלו " ... על נזק לא ממוני ליתן ביטוי לנזק האמיתי שנגרם לתובע בנסיבותיו של כל מקרה" – ע"א 389/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' לאה דיין, פ"ד נה (1) 765.
השני פיצוי בגין נזק ממוני. זהו פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות. יש לשים לב כי מדובר באובדן של "כושר ההשתכרות" של הנפגע להבדיל מ- " אובדן השתכרותו בפועל". כלומר, גם אם הנפגע עובד ושכרו לא ירד לאחר הפגיעה, עדיין ייתכן והפגיעה גרמה לו למום שמביא לירידה בערכו בשוק העבודה. כאן, על בית המשפט לנסות ולהעריך עד כמה נפגעה יכולתו של אדם להשתכר בגלל המום שנגרם לו כתוצאה מהפגיעה.
בנושא של פגיעה שהחלימה והותירה צלקות בלבד – נשאלת השאלה האם הצלקות גורמות לנפגע "לאובדן כושר השתכרות" כלומר, האם יכולתו לעבוד ולהשתכר נפגעת בשל הצלקות?
לרוב, התשובה לשאלה זו היא שלילית. צלקות, בעיקר אם הן לא בולטות אלא ממוקמות בחלקי גוף שאינם חשופים במהלך היום, לא יוצרות אצל הנפגע פגיעה כלשהי ביכולתו לעבוד ולהשתכר. לכן במקרים מסוג זה, אין לנפגע "אובדן כושר השתכרות" ובהתאם לא יפסק לו פיצוי בגין ראש נזק זה.
ישנם מקרים בהם ניתן לראות בצלקות כיוצרות אצל נפגע אובדן כושר השתכרות. מקרים כאלו יכולים להיות למשל מקרים בהם כתוצאה מהתאונה נגרם לנפגע "כיעור". כאשר מדובר בצלקות שניתנות לתיאור כפגם אסתטי אשר הנו מכוער ופוגע במראהו של הנפגע, מצוי לדוג' בפניו של הנפגע והנו בולט. צלקות כאלו עלולות להגביל את מבחר מקומות העבודה בהם יוכל הנפגע לעבוד, את אפשרויות השיווק שלו כעובד, ואפשרויות עיסוק לדוגמא במקצוע הכולל "שיווק" ומעמידות אותו בנקודת זינוק פחותה מזו של אדם אחר. כך קבע לדוג' בית המשפט העליון, בע"א 6410/96 ז/נט אשכנזי נ' עזבון המנוח גד לסרי, פדאור לא פורסם 98 (2) 764, בעמ' 2: " לא הייתה הצדקה לשלול מיריב פיצוי כלשהו בגין הפסד כושר השתכרות. אכן, הנכות האסתטית בשיעור 28% אינה נכות היכולה, בנסיבות המקרה, להוות מודד לשיעור הפסד כושר השתכרותו. עם זאת, יש לקחת בחשבון את האפשרות שנכותו זו עלולה בנסיבות מסויימות להקשות עליו, במידה כזו או אחרת, בקבלת עבודה. אין לשלול את האפשרות שכיעור עלול לגרום לנחיתות באפשרות קבלת עבודה.".
גם בפס"ד ת.א. 1131/02 (שלום י-ם) מלול אופיר נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, מיום 28.11.04, קבע כב' סגן הנשיא הש. כרמי מוסק: " התובע הוא בחור צעיר הנמצא בתחילת דרכו המקצועית. הצלקות נמצאות על פניו והן בולטות ומכוערות ... ברור כי צלקות כאלה עלולות להגביל את מבחר מקומות העבודה או אפשרויות לעסוק למשל בתחומי שיווק או מכירות. איננו יודעים היום במה יעסוק התובע בדיוק, אולם יש לקבוע כי הצלקות כשלעצמן פוגעות בכושרו להשתכר ומעמידות את התובע בנקודת זינוק פחותה מזו של אדם אחר בגילו. ".
בפס"ד ת"א 35851/03 (שלום ת"א) חבה מיטל נ' נגה יברה לביטוח קויפמן ת"א, מיום 17.8.06, מזכירה כב' הסגן הנשיא הש. שריר מיכל:  "כאמור בע"א 169/77 שוורץ ואח' נ. ליברמן ואח' פ"ד לב (3) 561, 570: "צלקות מכוערות יכולות להגביל את כושר השתכרותה של אישה כאשר סיכוייה למצוא עבודה מתאימה תלויים, לא פעם, בהופעתה החיצונית...". מזה למעלה מ- 5 שנים מאז התאונה שהתובעת סיימה לימודיה ועוסקת במקצועה ויש בכך משום אינדיקציה להעדר פגיעה בכושר השתכרותה. מאידך, מאחר והעתיד מי ישורנו יש ללכת בדרך עליה המליץ גם כב' השופט אשר בפסק הדין הנ"ל ולפסוק סכום גלובלי כפיצוי על נזקי ההשתכרות בעתיד ...".
במקרים בהם מתרשם בית המשפט כי אכן נגרם לנפגע אובדן כושר השתכרות בשל הצלקות עליו להעריך ולקבוע את הפיצוי לנפגע בראש נזק זה. דרך קביעת הפיצוי היא דומה במקרה של  תאונת דרכים ובמקרה של פגיעה אחרת.


חישוב אובדן כושר השתכרות יכול להעשות במספר דרכים: האחד הוא חישוב הפיצויים על פי שיעור הנכות ושכרו של הנפגע. עם זאת, במקרים של צלקות שגורמות לאובדן כושר השתכרות, מטבע הדברים, לא ניתן לקבוע את שיעורה של הפגיעה בכושר ההשתכרות, והדרך הנכונה לקביעתה היא בדרך אומדן, וכך פוסקים בתי המשפט סכום גלובלי כפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות עתידי.

חזרה לראש העמוד



מאמר 2: אחריות רשויות ציבוריות לנזק שארע לרכב כתוצאה ממפגעים בכביש אשר בתחומן

נהג רוכב על קטנועו בכביש ולפתע נתקל הקטנוע בבור פתוח. הנהג מאבד את שיווי המשקל ומחליק עם הקטנוע.
יצויין כי מאורע זה הנו תאונת דרכים ולכן אם נפצע הנהג יוכל להגיש תביעה בגין נזק הגוף שנגרם לו, מכוח ביטוח  החובה של הקטנוע.
אך מה לגבי הנזק לקטנוע ולרכושו של הנהג? האם יש לנהג  את מי לתבוע, ואם כן באיזו עילה? מאמר זה יעסוק בתשובה לשאלה זו.
ראשית על הנהג לבדוק מיהו הגוף האחראי על הכביש הספציפי בו נהג.  לדוג' עיריה, מע"צ, רשות מקומית אחרת וכד'.
החוק והפסיקה קובעים את תחומי האחריות של הרשויות הציבוריות השונות.
כך לדוגמא, חוק פקודת העיריות [נוסח חדש] קובע בס' 235 את חובותיה של עיריה לדאוג לתחזוקה תקינה של הכבישים.  כך נקבע בס' קטן (2): תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט; ובס' קטן (3) נקבע: תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב; ובס' קטן (5) נקבע: תנקוט אמצעי זהירות נאותים נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות, ביבים או תעלות.
סמכויות העיריה נקבעו בסעיף 249 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. ס' קטן(11) - לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור ובס' קטן (29) - לעשות בדרך כלל, כל מעשה הדרוש לשם שמירה על תחום העיריה...
לאחר שאיתר הנהג את הרשות המתאימה וסמכויותיה, עליו לבדוק האם הפרה הרשות את חובות המוטלות עליה מכוח החוק והאם פעלה ברשלנות.
לעניין הוכחת האחריות, הפסיקה מטילה במקרים רבים אחריות על רשויות ציבוריות. כך לדוג' בע"א 176/59 עירית תל אביב-יפו נ. ראש חודש, פ"ד טז 301 קבע מ"מ הנשיא אגרנט כי פקודת העיריות (נוסח חדש) מטילה על עירייה את התפקיד לתקן את הדרכים הציבוריות וכי תפקיד זה הוא תפקיד עיקרי והכרחי. ממשיך השופט אגרנט ואומר בעמ' 305:  "נוכח אופיו זה של התפקיד האמור, מחייב ההגיון לקבוע כי, מקום שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש הציבורי שבתחומי העיריה, אשר מהווים סכנה למשתמשים בו, תהא העיריה חייבת כלפיהם לנקוט אמצעי זהירות סבירים."
ובפס"ד 5128/05 (שלום נתניה)  דראושה מריאנה ואח' נ' דרך ארץ הייוויז 1997 בע"מ מיום 30/1/2006, נדון מקרה בו ארע נזק לרכב שפגע בלוח עץ גדול בכביש 6. שם נקבע: " מדיניות משפטית ראוייה יש בה לקבוע, לעניות דעתי, כי קמה חובת זהירות קונקרטית של הזכיין כלפי התובעים, מקום בו מוטלים מכשולים על הכביש... הטעם לכך ... החשש לסיכון חיי אדם בכביש מהיר ביותר והן נוכח גביית דמי האגרה על ידי הזכיין... הנתבעת ... לא פעלה להגדלת תדירות הסיורים ובכך התרשלה והפרה  את חובת הזהירות שלה כלפי התובעים ...".
בפס"ד 1408/02 (בימ"ש לתביעות קטנות טבריה) גנון נ' אילון מיום 4/2/03 נדון מקרה בו ארעה תאונת דרכים בין שתי מכוניות בין היתר כתוצאה מכתם שמן. שם דובר על כביש באחריות מע"צ. כתם השמן היה ברוחב של כ40 ס"מ ובאורך של 2 ק"מ. בפסיקתו כי מע"צ תשפה את הנתבעת ב50%, אומר כב' השופט יונתן אברהם: "אין מדובר בדבר של מה בכך אלא במפגע מהותי שמהווה סכנה לציבור רחב של משתמשים בכביש.  במפגעים גדולים מסוג זה אין להקל ראש  ויש לקבוע נורמה שיהיה בה כדי לגרום לצד ג' להערך לאיתורם באופן עצמאי ולהסרתם מבעוד מועד ובהקדם. .... כאמור במפגעים גדולים ובולטים מסוג זה צריכה מ.ע.צ להערך כדי לטפל מיד לאחר גרימתם ולא רק לאחר שנודע לה עליהם בעקבות תאונה. אשר על כן מ.ע.צ חבה חובת זהירות כלפי הנתבעת כמי שהשתמשה בכביש, חובה שהופרה והיתה אחד הגורמים לתאונה."
עם זאת, יש לציין כי החובות המוטלות על הרשויות אינן חובות מוחלטות. עפ"י הפסיקה אין לעיריות אחריות אבסולוטית ורחובת ומדרכות עיר אינם משטח סטרילי. בע"א (ירושלים) 4344/97 כהן נ' עירית רמת גן תק-מח 98, נדון מקרה של הולכת רגל שנפלה ברחוב לאחר שנתקלה בבליטה על גבי המדרכה.  בדחותו את התביעה, אומר כב' הנשיא ו' זילר: "... רחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ... עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית... ציבור המשתמשים ער לכך ... והוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות ...ואי אפשר לבוא בטענות על העירייה על ש"אי-יושר" זה לא תוקן.".
יש לקחת בחשבון כי התנהגותו של הנהג תשפיע על התשובה לשאלה האם בית המשפט יקבע כי יש לו אשם תורם. בבר"ע 212/04 (מחוזי י-ם) מר אברהם יהודיוף נ' עירית ירושלים מיום 21/09/2004, דובר ברכב שנכנס לבור בכביש ונגרם לו נזק. כב' הש' יוסף שפירא פסק בעניין זה כי יש להכיר באשם תורם של הנהג בשיעור של 50% וזאת לאור היכרותו הטובה של המערער את הכביש, ידיעתו על כך שקיימים בו לעיתים בורות ומפגעים ולאור מזג האויר הגשום ששרר בעת התאונה, על כן היה על המערער לנהוג ביתר זהירות ובייחוד לנהוג במהירות נמוכה באותם קטעים.
ובפס"ד 5128/05 (שלום נתניה) קבע כב' השופט אורן שוורץ: "כאשר אני בוחן נתונים אלה לצד שעת האירוע, שעה של אור יום מלא בחודשי הקיץ, אני סבור שלתובע 2 ישנה אחריות לאירוע הנזק בשיעור של 30%, שהרי אם אכן היה שומר על מרחק בטיחות מספק מהרכב שלפניו יתכן והיקף הנזק היה קטן".
אם יקבע בית המשפט כי אכן הרשות הציבורית הפרה את חובותיה והתרשלה, עדיין יצטרך התובע להוכיח את הנזק שנגרם לו כדי לקבל פיצוי על נזקיו.
יצויין כי קביעותיהם של כבוד השופטים בתיקים שאינם בבית המשפט העליון אינן יוצרת הלכה המחייבת את כל השופטים באשר הם.

כל האמור במאמר הינו לידיעה בלבד ואינו מהווה יעוץ משפטי, כל הסתמכות על האמור הינה באחריות המסתמך ודעתו בלבד. בכל מקרה מומלץ לקבל יעוץ פרטני מעו"ד המתמחה בתחום.

חזרה לראש העמוד



מאמר 3: אחריות מכוני בדיקת רכב לבדיקתם

מי מביננו לא רכש רכב משומש - דו גלגלי או מכונית. רובנו לא מסתפקים במצג שמספק המוכר או סוחר המכוניות על הרכב שאותו אנו מעוניינים לרכוש, ולוקחים את הרכב לבדיקה במכון בדיקה מורשה.
הציפיה היא כי תמורת התשלום עבור הבדיקה המכון יאיר את עינינו בדבר מצבו המכני של הרכב הנבדק, תאונות שעבר, ההיסטוריה שלו, התיקונים הנדרשים ועוד. את כל אלו נוכל להביא בחשבון בעת שנחליט האם לרכוש את הרכב, ואם כן באיזה מחיר.
לפני הבדיקה, בד"כ מחתימים במכון הבדיקה את הרוכש על טופס הזמנת בדיקה. הטופס הינו למעשה הסכם בין המכון למזמין הבדיקה. בהסכם זה קיימים סייגים שונים לגבי אחריות המכון לבדיקה לדוג' תחומי בדיקתם, אחריותו לגילוי זיופים, אחריות לגילוי תקלות מסוגים שונים, אחריות לגילוי ליקויים בלבד ולא למשמעותם ועוד.
אך מה קורה במידה ומתברר לרוכש הרכב כי מכון הבדיקה לא ביצע את עבודתו נאמנה, וכי בדיקת המכון אינה משקפת את מצבו האמיתי של הרכב שרכש, ושהמחיר ששילם על הרכב אינו משקף את שוויו האמיתי.
האם על מכון הבדיקה לפצות את רוכש הרכב במידה והתרשל בבדיקתו ? האם טופס הזמנת הבדיקה שהרוכש חתם עליו אכן פוטר את מכון הבדיקה מאחריותו לבדיקה השגוייה ?
שאלות אלו עלו במספר מקרים בהם תבעו רוכשים את מכוני הבדיקה שבדקו את רכבם.
אחד מפס"ד שדן בשאלה הנו תא 3263/03 (שלום ראשל"צ) כהן פנחס נ' מכון הדרום ואח' מיום 8/5/05 מאת כב' הש' ד"ר איריס סורוקר. התובע נטל את הרכב שרצה לרכוש לבדיקה במכון הדרום, אח"כ בדק במשרד הרישוי שהרכב נקי משיעבודים ורכש את הרכב. בדיעבד התברר כי התובע נפל קרבן להונאה וכי הרכב שרכש כלל לא היה שייך למוכר שמכר לו את הרכב, וכי הבעלים האמיתי של הרכב כלל לא מכר את רכבו. הרכב שרכש התובע נתפס ע"י משטרת ישראל מחמת שנחשד כגנוב. בבדיקת המשטרה התברר כי הרכב שהתובע רכש הינו רכב גנוב ושהנוכל שמכר אותו השחית את מספרי המנוע והשילדה ברכב הנמכר, ורשם תחתיהם את פרטי רכבו של הבעלים האמיתי. באופן זה זויפה זהותו של הרכב הגנוב, הולבשה לו זהות רישומית חדשה, המשכפלת את פרטיו של רכב אחר הקיים בשוק.
הרוכש (התובע) תבע את מכון הדרום אשר לפי טענתו התרשל בבדיקת מספרי המנוע והשלדה החרוטים ברכב ולא פעל באמצעים הסבירים העומדים לרשותו לחשיפת הזיוף. כמו כן תבע את משרד התחבורה אשר לפי הנטען התרשל ברישום בעלות הרכב על שמו של מוכר הרכב. (במאמר אתייחס לדיון באחריות מכון הרכב בלבד).
כב' הש' סורוקר פסקה כי המכון הפר את חובת הזהירות ואת חובתו החוזית כלפי התובע.
הש' קבעה כי המכון חב כלפי התובע חובה לבצע בדיקה מקצועית סבירה של אמיתות מספרי המנוע והשלדה החרותים בו. מקורות החובה הם שלושה: הראשון נעוץ בעוולת הרשלנות, המצמיחה למכון חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי מזמין הבדיקה כחובה של בעל מקצוע כלפי מזמין השירות - להפעיל את הכלים המקצועיים שבידו ולפעול ברמת מיומנות סבירה, במטרה לזהות את הרכב. החובה עולה מתוך משלח היד, המקנה למכון את המומחיות והמיומנות הנדרשות לבצע בדיקת זיהוי של הרכב. לדעת כב' הש' חובת הזהירות מחייבת את מכון הבדיקה להפעיל את הכלים המקצועיים והבסיסיים שברשותו - בדיקה ויזואלית וידנית - על מנת לזהות את הרכב, ובתוך כך להצביע על חשדות סבירים לזיופים.
המקור השני הוא הנחיות משרד התחבורה, המחייבות את המכון לזהות את הרכב. שלישית צומחת חובתו החוזית של מכון הבדיקה כלפי מזמין הבדיקה, בשים לב לציפיתו הצרכנית הסבירה.                                                          
המכון הפנה לטופס הזמנת הבדיקה כמקור לשלילת אחריותו לגילוי זיופים. בטופס זה מופיעה הפיסקה הבאה:"ידוע לי כי מכון הבדיקה אינו אחראי בכל דרך שהיא לזיופים ו/או שינויים כלשהם בנתונים ו/או במספרים כלשהם ברכב ו/או במסמכיו ולרבות רשיון הרכב ולתוצאותיהם של הללו וכי מכון הבדיקה מבצע הבדיקה בכפוף ובהסתמך על הצהרה זו". על כך אומרת כב' השופטת כי יש לזכור, כי משרד התחבורה חייב את המכון לזהות את הרכב. על כן אין לקבל, כי ההזמנה פוטרת את המכון מבדיקת מקוריות המספרים המוטבעים.                                               
כב' השופטת קיבלה את התביעה במלואה, וחייבה את הנתבעים לשפותו בסכום שתבע בסך של 100,000 ש"ח והטילה אחריות בשיעור של 50% על כל אחד מהנתבעים.
מקרה נוסף תק 11168/02 (תק ת"א) שרוף אליאורה נ' קומפיוטסט ואח' מיום 26/5/04 התברר בפני כב' הש' חג' יחיא. התובעת שרצתה לרכוש רכב משומש פנתה לסניף קומפיוטסט בנס ציונה לצורך ביצוע בדיקה לפני הרכישה לבדיקת תקינות הרכב . הרכב נבדק ונמצאו בו לטענת התובעת ליקויים בעלי משמעות שולית ונמוכה בפרק השלדה והבלמים וכל היתר אושר כתקין. לאור ממצאים אלו החליטה התובעת לרכוש את הרכב.
בהמשך החלו להתגלות תקלות וליקויים במכונית , על כן פנתה למוסך אחר , ושם גילתה להפתעתה כי המכונית עברה תאונה קשה , ונגרמו בה ליקויים רבים וקשים , הרבה מעבר למה שצויין בדו"ח הבדיקה של הנתבעת בנס ציונה .
התובעת פנתה לשמאי מומחה לצורך הערכת הנזקים, ולצורך הכנת חוות דעתו, הרכב נבדק בשנית בסניף קומפיוסט בת"א. בבדיקה זו אומתו ממצאי המוסך בדבר תאונה קשה שהרכב עבר , ולמעשה התברר כי עקב אותה תאונה הוכרז הרכב כאובדן מוחלט .
בין יתר טענות קומפיוטסט נס ציונה עלתה הטענה כי ממצאי הבדיקה בנס ציונה , למעשה זהים לממצאי הבדיקה בתל אביב , וכי למעשה גם בנס ציונה אובחנה תאונה בחזית הרכב והיה ברור מהם כי הרכב עבר תאונה , והיה על התובעת לכלכל את צעדיה בהתאם
לאחר ששמע כב' הש' את העדויות הוא קבע כי אינו סבור כי אדם בר דעת רגיל, שאינו מצוי בעיסקי מכוניות ומוסכים, יכול היה להבין ממצאים אלו כי הרכב עבר תאונה , אשר גרמה להורדתו מהכביש. כמו כן אין לומר כי ממצאי הבדיקה בנס ציונה זהים לאלו אשר נעשו בתל אביב , לאור השוואת הממצאים דלעיל .
עוד קבע הש' כי הבדיקה שבוצעה בנס ציונה , לא שיקפה את האמת על הרכב ומצבו וכי המכון התרשל בבדיקתו. "אדם פונה למגרש למכירת רכב משומש, ואין הוא בקי ברזים המיכניים והטכניים של הרכבים, ואין לו , במרבית , ואף בכל המקרים, למעט בעלי מקצוע, הידע , להבחין בבדיקה חיצונית , על מצבו האמיתי של הרכב. אדם כזה זקוק ליעוץ , ועל כן פונה הוא אל המכונים השונים הפזורים ברחבי הארץ לצורך בדיקת תקינות רכב , ואישור על מצבו האמיתי לפני הרכישה. הפניה אל המכון והסכמת המכון לבצע את הבדיקה , מקימה הסכם בין הצדדים לפיו מקבל עליו המכון לבצע את הבדיקה , ולהעמיד את הרוכש על מצבו האמיתי של הרכב. חובתו של המכון , ומי שמבצע את הבדיקה חייב להפעיל את מיטב כישוריו, הבנתו המקצועית, וידיעתו, כדי לבצע בדיקה יסודית, מקיפה, ועמוקה לגבי מצבו של הרכב. אין המכון יכול לפטור את עצמו בבדיקה שטחית או כזו שמבוצעת בידי אדם לא מיומן דיו או לא מקצועי דיו ".
מנגד קובע הש' כי אין כמובן לדרוש מאת המכון , כושר הגעה לאמת המוחלטת, על כל פגם קל ככבד שנגרם ברכב במהלך תקופת חייו, ואין ספק כי קיימות שתי מגבלות על כושר של המכון, מיומן ככל שיהיה , לגלות את עברו האמיתי והמלא של הרכב . מצד אחד פגיעות קלות ביותר שתוקנו במיומנות רבה , ושלא ניתן לגלותן בבדיקה יסודית ומעמיקה . ומאידך פגיעות קשות שגרמו להחלפה שלמה של מכלול מושלם שלא הותיר סימנים של ההחלפה . אם כי יכול ובדרך כלל , ניתן לדרוש מהמכון יכולת גילוי "מקוריות " של חלקים שהוחלפו .במקרה זה נפסק לטובת התובעת את הסכום שתבעה בשיעור של 16800 ש"ח שהינו תקרת סמכות בימ"ש לתביעות קטנות שבו תבעה בתוספת עלות השמאי, הוצ' עדים ומומחים והוצ' משפט.
על פס"ד זה של הוגשה בקשת רשות ערעור ע"י הנתבעים לביהמ"ש המחוזי בת"א אך הבקשה נדחתה. במסגרת בקשת רשות הערעור העלו הנתבעות טענה חדשה באשר להיקף תוקפה של תניית ההגבלה הקיימת בכתב האחריות, הרי שזו קובעת כדלקמן:
"הממצאים המחייבים את מכון הבדיקה הינם הממצאים המופיעים בכתב בטופס הסיכום בכפוף לתוצאות הבדיקה. משמעות הליקויים, חומרתם והערכת מחיר לתיקון, יש לקבל ממוסך מורשה ובאחריות קונה הרכב."
כב' השופטת שטופמן איננה מקבלת את טענת המכון וקובעת כי אין חולק שליקויים בעלי משמעות גבוהה, מטבע הדברים, ישפיעו השפעה ניכרת, על החלטתו של אדם סביר, האם לרכוש רכב אם לאו, כמו גם, האם לפנות לקבלת הערכה ממוסך מורשה לענין משמעות הליקויים. "נראה, כי ציון ליקויים מעין אלו, היו ממריצים את המשיבה לבחון את תקינות הרכב כראוי, שכן הם מצביעים, מעצם טיבם וטבעם, על בעיה חמורה בתקינות הרכב".

פס"ד נוסף בנושא תא 6845/02 (שלום נתניה) ליעד סגל נ' גבאי ז'ק ואח' מיום 22/5/05 מפני כב' השופטת יעל קלוגמן. התובע רכש רכב לאחר שלדבריו המוכר ציין בפניו כי הרכב "במצב מכני מצויין, וכי למעט מספר מכות קלות בפח, הרכב לא עבר תאונה קשה" יום לפני הרכישה ערך התובע לרכב בדיקה לפני קנייה במכון הבדיקה של מר גבאי.
בדו"ח הבדיקה צויינו בין היתר מספר ליקויים בשילדת המרכב של הרכב. לדברי התובע לאחר הבדיקה הסביר לו גבאי בעל פה את ההערות שנרשמו בדו"ח הבדיקה.ב לדבריו, למרות הליקויים גבאי המליץ לו לרכוש את הרכב.
לאחר שימוש של כשלוש וחצי שנים העמיד התובע את הרכב למכירה.ו הרוכש המיועד פנה למכון "מבדק" בהרצליה על מנת לערוך לרכב בדיקה לפני קנייה.ב המכון מצא כי הרכב הינו לאחר תאונה קשה וכי הוא למעשה מורכב משני חלקים.
התובע תבע את מוכר הרכב ואת מכון הבדיקה. (המאמר מתייחס לאחריות מכון הבדיקה בלבד, אחריות המוכר ו/או סוחר מכוניות הינם נושא למאמר נפרד).
המכון טען להגנתו בין היתר כי ביצע את בדיקת הרכב במיומנות הראוייה, וכי הליקויים שפרט, לגבי שילדת המרכב, אינם שונים במהותם מאלה שפורטו על ידי מכון מבדק.נ
לאחר שמיעת עדויות הצדדים והעדים השונים פוסקת כב' הש' קלוגמן כי המכון התרשל כלפי התובע בכך שלא גילה בבדיקתו שהרכב מורכב משני חלקים שחוברו בריתוך. עוד אומרת כב' השופטת כי אין ספק כי מכון בדיקה אינו יוצא ידי חובתו כלפי הלקוח, שהזמין בדיקת רכב לפני קנייה, אם אינו אומר לו - במפורש ובעברית פשוטה - כי הרכב מורכב משני חלקים. קונה שאינו מצוי בענייני רכב ובמונחים שקשורים לכך, לא יבין - מתוך רשימת הליקויים שבחוות הדעת, כשלעצמה - כי מדובר ברכב שמורכב משני חלקים מחוברים, אם הדבר לא יאמר לו במפורש, כפי שכתב הבודק ממכון מבדק בדו"ח הבדיקה שלו.
עוד קובעת הש' כי אין ספק כי דבר היותו של הרכב מורכב משניים הוא ליקוי, אשר מכון הבדיקה חייב להביא לידיעת מזמין הבדיקה, לנוכח ההשלכות הברורות של מצב דברים כזה על כשירותו של הרכב, על בטיחותו, וכמובן - על ערכו.

חזרה לראש העמוד



מאמר 4: צוואה מחיים - חוק החולה הנוטה למות

נושא "צוואה מחיים" (living will ) עלה כפתרון לבעייתם של אלו שניסו להביע את רצונם באי הארכת חייהם באמצעים מלאכותיים. היות והמחוקק לא התערב בעניין זה רשמו המעונינים בכך
מסמך משפטי או אחר בו היתה מעין הצהרת כוונות ורצונות מטעמם. במסמך, לרוב, לא פורטו האבחנות והטיפולים אותם לא ירצו לקבל. אי קיומן של הנחיות מסודרות בחוק גרם לבעיות רבות במימוש רצונו של אדם. היות שהפרוצדורה לא היתה מעוגנת ומוסדרת בחוק לא ניתן היה לדעת מראש מה יעלה בגורל ההנחיות שנתן אדם והאם יקוימו אם לאו.

בשנת 2005 נחקק חוק החולה הנוטה למות. החוק מתייחס, בין השאר, למצב זה של רצונו של אדם באי הארכת חיים באמצעים מלאכותיים וקובע את המתווה להבעת הרצון הזו. הדרך הפרקטית שבה בחר החוק היא בדרך של "הנחיות רפואיות מקדימות" (advance medical directives ), כשהכוונה היא לתיעוד מפורט של רצון האדם בעת היותו כשיר או באמצעות מינוי מיופה כוח.
אמנם גם היום אין מניעה שאדם יכין מסמך משפטי או אחר ויקרא לו 'צוואה מחיים' ויפרט במסמך את רצונו וכוונותיו - ואלה יישקלו בבוא העת - אך תוקף מחייב יינתן רק להוראות שניתנו לפי המתווה שקבע החוק.

בהצעת החוק נקבע כי מטרתו היא: לקבוע את ההתייחסות הכוללנית לחולה הנוטה למות על ידי קביעת איזון ראוי בין העקרון הערכי של קדושת החיים של האדם וחשיבות איכותם, ובין העקרון הערכי של כבוד האדם וזכויותיו בתחום מימוש האוטונומיה שלו. ההצעה מציינת שהחוק מבוסס על מערכת ערכים רפואיים, מוסריים, משפטיים, הלכתיים ודתיים, וערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
החוק קובע בסעיף 2 כי השיקולים הבלעדיים בקביעת הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות הם: מצבו הרפואי, רצונו ומידת סבלו.
החוק קובע חזקה לפיה אדם רוצה לחיות, ועל כן אין להמנע מטיפול רפואי בו. עם זאת החוק מאפשר לקבוע כי החזקה אינה מתקיימת לגבי אדם מסויים, זאת באם יפעל עפ"י המתווה שבחוק.

מהו המתווה שבחוק:
החוק מאפשר המנעות מקבלת טיפולים רפואיים המפורטים בחוק בשני מקרים שונים הנבדלים בשאלת מצבו הבריאותי של אדם:

1. בחולה הנוטה למות שהוא בעל כשרות – המנעות מקבלת הטיפולים תהיה על פי הבעת רצונו המפורשת של אדם.
החוק קובע כי חולה הנוטה למות שהוא בעל כשרות, אשר אינו רוצה שחייו יוארכו, יש לכבד את רצונו ולהימנע מטיפול רפואי בו.

2. בחולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות, שמלאו לו 17 שנים, המנעות מקבלת טיפולים רפואיים תהיה על פי הבעת רצון מוקדמת.

החוק מגדיר בסעיף ההגדרות שבו מיהו "בעל כשרות" וקובע כי אדם בעל כשרות הוא מי שמתקיימים בו כל אלה ביחד: מלאו לו 17 שנים; הוא מסוגל להביע את רצונו; הוא לא הוכרז פסול דין; הוא לא הוצא מחזקת הכשרות.

החוק מתייחס וקובע לראשונה באופן מפורש מהן הדרכים בהן יכול אדם להביע את רצונו עוד בשלב מוקדם.
מהן הדרכים להבעת רצון מוקדמת?
אדם רשאי להביע את רצונו, מראש, בשאלת הטיפול הרפואי בו אם יהיה חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות, בדרך של מתן הנחיות רפואיות מקדימות, בדרך של מתן ייפוי כוח, או בשילוב ביניהם ובלבד שעשה כן מתוך רצון חופשי ועצמאי ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.

כלומר ישנן שתי דרכים להבעת רצון מוקדמת – הנחיות רפואיות מקדימות או יפוי כוח.

החוק קובע כי חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות הסובל סבל משמעותי, שנקבע לגביו לפי הוראות החוק כי אינו רוצה שחייו יוארכו, יש להימנע מטיפול רפואי בו, הקשור לבעייתו הרפואית חשוכת המרפא, לרבות בדיקות, ניתוחים, החייאה, חיבור למכשיר הנשמה, טיפולים כימותרפיים, הקרנות או דיאליזה, והכל בהתאם לרצונו כפי שנקבע על פי החוק.

ההסדר הקיים בחוק לגבי הנחיות רפואיות מקדימות:
1. החוק קובע כי אדם בעל כשרות רשאי לתת הנחיות רפואיות מקדימות שבהן יפרט את רצונו לגבי טיפול רפואי עתידי בו (אם ייקבע לגביו כי הוא חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות).
2. הנחיות רפואיות מקדימות יינתנו לאחר שהנותן קיבל מגורם רפואי מוסמך מידע רפואי הדרוש לו באופן סביר לשם מתן הנחיות רפואיות מקדימות. במקרה בו מדובר בחולה נוטה למות מוסר המידע הרפואי חייב להיות רופא.
3. הנחיות רפואיות מקדימות יינתנו בכתב, על גבי טופס שצורף לחוק. על הטופס יחתום נותן ההנחיות בפני שני עדים. העדים צריכים להיות כאלו שאין להם אינטרס כלכלי או אחר בנותן ההנחיות, ושאינם מיופה כוח. כלומר, אדם שבני משפחתו יורשים בצוואתו לא יוכל להחתימם כעדים על טופס מתן הנחיות רפואיות מקדימות. מוסר המידע הרפואי כן יכול להיות עד (אם אין לו אינטרס כאמור). העדים יאשרו באותו מעמד בחתימתם על גבי טופס ההנחיות הרפואיות המקדימות שנותן ההנחיות חתם כאמור.
4. נותן ההנחיות יכול לרשום ולפרט בטופס ההנחיות הרפואיות המקדימות מהו עבורו "סבל משמעותי".
5. נותן ההנחיות יצהיר בכתב בטופס כי ההנחיות ניתנו על ידו מתוך רצון חופשי, על יסוד הבנה ושיקול דעת.
6. בטופס ההנחיות ימלא מוסר המידע הרפואי (רופא, אחות) את תמצית המידע הרפואי שמסר לנותן ההנחיות ויאשר בחתימתו כי מסר לנותן ההנחיות מידע וכי הסביר לנותן ההנחיות את כל המונחים הרפואיים.
7. תוקף הנחיות רפואיות מקדימות - הנחיות רפואיות מקדימות תקפות לתקופה של חמש שנים, אלא אם כן קבע נותן ההנחיות תקופה קצרה יותר. ניתן להאריך את תוקפן של ההנחיות הרפואיות המקדימות לתקופות נוספות שכל אחת לא תעלה על חמש שנים; ההארכה תעשה על גבי טופס מיוחד המצוי בחוק.

ההסדר הקיים בחוק לגבי מינוי מיופה כוח:
1. אדם בעל כשרות רשאי למנות מיופה כוח על גבי טופס שמצורף לחוק. ניתן אף למנות מיופה כוח מחליף למקרה בו מיופה הכוח הראשון לא יוכל לבצע תפקידו (לדוג' אם הוא נעדר מהארץ או מסרב למלא את תפקידו).
2. במקרה בו יהיה אדם חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות, יהיה מיופה הכוח מוסמך להחליט במקומו של נותן ההנחיות, על הטיפול הרפואי שיינתן או שלא יינתן.
3. בייפוי הכוח יפורטו הנסיבות והתנאים שבהם יהיה מוסמך מיופה הכוח לקבל החלטות כאמור.
4. על יפוי הכוח ייחתמו מייפה הכוח ושני עדים שאין להם אינטרס כלכלי או אחר במייפה הכוח, ושאינם מיופה כוח. מוסר מידע רפואי יכול להיות אחד העדים.
5. נותן יפוי הכוח יכול לפרט בו מהו עבורו סבל משמעותי.
6. יפוי כוח יינתן בכתב, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת ויכולל הצהרה של נותנו כי הוא ניתן כאמור.
7. תוקף ייפוי כוח - תוקפו של יפוי כוח הוא לתקופה שלא תעלה על חמש שנים. ניתן להאריך את תוקפו לתקופות נוספות שכל אחת לא תעלה על חמש שנים בהתאם להוראות שבחוק.

שינוי הנחיות רפואיות מקדימות או יפוי כוח
החוק מתייחס גם לאפשרות שינוין של ההנחיות רפואיות מקדימות או מינוי באי כוח וקובע כי הם ניתנים לשינוי או לביטול על ידי נותן ההנחיות/ממנה מיופה הכוח, בכל עת ובדרך שנקבעה בחוק.

עוד קובע החוק כי אדם כל זמן שאדם כשיר, יגבר רצונו המפורש על כל הוראה שנתן בעבר, על כל הנחיה שנתנו באי כוחו או אפוטרופסו, ועל עדות בן משפחה או ידיד ביחס לכל טיפול רפואי.

לסיכום, כיום, יכול אדם אשר מעוניין לתת הנחיות מראש לגבי סוג הטיפולים הרפואיים שהוא רוצה לקבל או להמנע מקבלתם, בעתיד. תנאי לביצוע ההנחיות ולכיבוד רצונו של אדם הוא ההקפדה על הליכה במתווה שנקבע בחוק. אי הקפדה על התנאים שנקבעו בחוק חושפת את נותן ההנחיות לסכנה כי רצונו לא יכובד.

חזרה לראש העמוד



מאמר 5: על כלבים ואופנועים ומה שביניהם

יש האומרים כי הכלב הוא ידידו הטוב של האדם, אך נשאלת השאלה האם הכלב הוא גם ידידו הטוב של האופנוע ורוכבו ? לעתים  נראה כי האופנוע על רוכבו אינם חבריו של הכלב, ביחוד כשהוא אחריהם או סתם קופץ לכביש בפתאומיות. מנגד בעלי כלבים חוששים מכלי רכב וביחוד מכלי רכב דו גלגליים שנוסעים לעתים על מדרכות, שבילים או בנתיב הימני צמוד לשפת המדרכה במהירות ועלולים לדרוס את כלבם.

אתחיל את המאמר בסקירת פס"ד העוסק בסוגיה הקשורה לכלב, הולך רגל ואופנוע, אך מקרה זה הינו שונה מזה שהזכרתי בתחילת המאמר. במקרה זה האופנוע חנה על המדרכה, הכלב (לשמחת כולם) לא נפגע -  סיפור המעשה  אמנם נשמע מצחיק אך לבטח לא בידר את המשתתפים בו.
מעשה בהולך רגל שטייל להנאתו עם כלבו בשעת לילה, רצועת הכלב הסתבכה לטענתו באופנוע שחנה על המדרכה, הולך הרגל ניסה לשחרר את הרצועה ומשלא הצליח עלה על האופנוע בנסיון להטות ו/או לדחוף את האופנוע, כדי להרים את רגלית האופנוע, שתחתיו נתקעה הרצועה. בזמן שניסה לעשות זאת, איבד שיווי משקלו ונפל לכביש.  האופנוע נפל עליו, וגרם לו לנזקי גוף.
הולך הרגל הגיש תביעה לפי חוק לנפגעי תאונות דרכים לפיצוי בגין נזקי הגוף שארעו לו. טענת הולך הרגל היתה נפילת האופנוע עלי הינה תאונת דרכים. חברת הביטוח  התנגדה לכך שנפילת האופנוע על הולך הרגל הינה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.
לשאלה זו היתה חשיבות רבה, במידה והתאונה מוגדרת כתאונת דרכים התובע לא יצטרך להוכיח מי האשם בכך שהאופנוע נפל עליו ע"מ לקבל פיצוי, וזאת מכיוון שיש אחריות מוחלטת לנפגע תאונת דרכים. הולך הרגל לא יצטרך לצרף לכתב התביעה חוו"ד רפואית מטעמו, ובהמ"ש הוא שימנה רופא מוסכם שיקבע את נכותו של הולך הרגל וחברת הביטוח תישא בעלותו (במידה ואכן יקבע שיש נכות כתוצאה מהתאונה), מי שיפצה את הולך הרגל יהיו חברות ביטוח שהשיק שלהן אינו חוזר ולא בעל האופנוע שהינו אדם פרטי שלא תמיד יכול לעמוד בתשלום הפיצוי שיפסק.
כב' השופט שקל את טענות הצדדים, קיבל את גרסת התובע בדבר נסיבות התאונה והגיע למסקנה כי בנסיבות העניין שנדון בפניו מדובר בתאונת דרכים.
יש לציין כי במידה ונסיבות המקרה היו משתנות אף במקצת קיים ספק האם כב' השופט היה קובע כי מדובר בתאונה שהינה תאונת דרכים.
הפסיקה בפס"ד זה מדגישה את החשיבות בעשיית ביטוח חובה לכלי הרכב הדו גלגלי הגם שאינו נוסע.

מהו הדין במקרה שכלב נדרס ונפגע ע"י כלי רכב? מה קורה מנגד שכלב מתפרץ לכביש נדרס וכתוצאה מכך נפגע כלי הרכב או שניהם גם יחד ?
במקרים אלו  נשאלת השאלה מי אשם? מי יפצה על הנזקים שנגרמו ?
מקרים דומים הגיעו לפתחו של בהמ"ש.
בתביעה שהוגשה לבהמ"ש לתביעות קטנות קריות (ת"ק 250/04) שנדון בפני כב' השופט נווה ערן תבע בעל רכב את בעליו של כלב שהתפרץ לכביש בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבו.  הארוע לטענת התובע התרחש כשנסע ברכבו כלפתע קפץ כלב לכביש שלא היה קשור, כתוצאה מכך דרס אותו התובע למוות ורכבו ניזוק. במאמר מוסגר, יש לציין לטובת בעלי הכלבים הקוראים את המאמר, כי בעל הכלב הגיש הודעת צד ג' כנגד חב' הביטוח שלו. חברת הביטוח מבטחת את ביתו בביטוח הכולל רכיב של חבות הנובעת מאחזקת בע"ח, אך מכיוון שהכלב אכן היה משוחרר מרצועה לא היה כיסוי ביטוחי למקרה המצער.
לטענת הנתבע מקום תאונה הינו מקום מואר, ולכן על התובע היה להבחין מבעוד מועד בכלב ולבלום את רכבו למנוע בכך את דריסת הכלב ועל כן לתובע אין להלין אלא על עצמו.
כב' השופט מציין כי בפועל הכלב נדרס ולא היה מצב שהתובע הסיט את רכבו כתוצאה מנסיון התחמקות מהכלב.  כב' השופט מציין כי מדובר היה ביום גשם, קשה לו להאמין לטענת התובע כי נהג במהירות 30-40קמ"ש, וגם אם נהג במהירות זו ביום גשום נהיגה שכזו יכולה לגרום לתוצאות שנגרמו לרכבו.
בסופו של דבר השופט לא מקבל את טענת התובע כי דריסת הכלב גרמה לנזקים שנתבעו, כב' השופט מוסיף שגם אם אם הנזקים אכן נגרמו מהפגיעה הרי שמהירות נסיעתו של התובע וחוסר זהירותו הביאו בסופו של דבר לדריסת הכלב וכב' השופט דוחה את התביעה.
במקרה אחר שנדון בבמ"ש לתביעות קטנות באר שבע (תק 1196/08) בפני כבוד השופט פרסקי יעקב התובע הפעם הינו בעלים של כלבה שנדרסה למוות ע"י רכב. התובע טוען כי מקרה הדריסה ארע בדרך גישה המהווה כביש הולנדי, לטענת התובע הנתבע נסע במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך. הנתבע טען להגנתו כי נסע במהירות נמוכה כפי שתנאי הדרך מחייבים . וכי לא חש כי דרס את הכלבה בשל מימדיה הקטנים. עוד טען הנתבע כי לתובעים רשלנות תורמת בשיעור מלא למקרה מכיוון שהוא לא נקט באמצעי זהירות, הכלבה שהתה מחוץ לחצרו מבלי שהיתה קשורה ברצועה. כב' השופט קיבל את טענות הנתבע ודחה את התביעה.
מקרה נוסף נדון בבמ"ש לתביעות קטנות בחיפה (ת"ק 3903-07) בפני כב' השופטת רחל חוזה
בעת שהתובע נסע במכוניתו (לטענתו במהירות נמוכה) התפרץ לכביש כלבו של הנתבע, שהינו כלב גדול, ורכב התובע פגע בו.  כתוצאה מן התאונה נגרמו נזקים לרכב התובע, אותם הינו תובע.
במקרה זה הכלב היה קשור ברצועה אך הכלב שהבחין בכלב אחר בצידו השני של הכביש השתחרר מאחיזת הנתבע ורץ לכביש. הכלב נדרס ע"י התובע.
כב' השופטת קבעה כי הנתבע (בעליו של הכלב) אחראי לתאונה ולתוצאותיה.
היתה מוטלת עליו חובה להבטיח שכלבו לא יחצה את הכביש בריצה וכי בכל מהלך שהייתו של הכלב מחוץ לבית יהיה קשור ויובל כל העת על ידי הנתבע כשהינו אוחז ברצועה. אם לא הצליח לקיים חובותיו מוטלת עליו החובה לשאת בנזקים שגרם כלבו.
לדעת השופטת לא היה התובע צריך לצפות מראש אפשרות כי הכלב ישחרר עצמו מאחיזת בעליו ויחצה את הכביש בריצה במהירות גבוהה וזאת לפני חזית רכבו.
 ע"מ לא לקפח אף אחד מהצדדים בעלי הרכב או בעלי הכלבים אסיים לצורך האיזון בפס"ד  שחילק את האחריות בין בעלת כלב לבין בעלת הרכב הפוגע, פס"ד נדון בבמ"ש לתביעות קטנות בת"א (ת"ק 2226-12-07) בפני כס' השופט אילן דפדי
בעלת הכלב תבעה בעלת רכב בטענה כי נסעה במהירות פופרזת לא האטה במעבר חציה ופגעה בכלבתה בטרם הספיקה לעלות למדרכה לאחר חציית הכביש. הנתבעת הסיעה את הכלבה למרפאה וטרינרית אך סירבה לשלם על הטיפולים. עוד תבעה התובעת בגין ראשי נזק שונים.

הנתבעת טוענת כי אין לחייבה בתשלום כלשהו. האחריות חלה על התובעת ו/או מי מטעמה אשר היה עם הכלבה. מאחר והכלבה לא הוחזקה באמצעות רצועה  הרי אין להטיל את האחריות עליה. ומפנה להוראות החוק להסדרת הפיקוח על כלבים התשס"ג -2002 .
בסופו של דבר פוסק כב' השופט כי יש לחלק את האחריות בין הצדדים בחלקים שווים. לפני מעבר חציה יש לנקוט משנה זהירות אך מאידך אכן קשה להבחין בכלבה קטנה אשר לא היתה עם רצועה.

לא נשאר אלא לסכם סעו בזהירות ולבעלי הכלבים שימרו עליהם.

חזרה לראש העמוד



מאמר 6: אופנועים וביטוח מקיף נגד גנבות


מאת : עו"ד מני ארבל
כלי הרכב הדו גלגלי קלים באופן יחסי לגנבה. ואכן עפ"י נתוני יחידת אתג"ר לאוג' 2008 קטנועי סאנג יאנג וקימקו מככבים בראש רשימת כלי הרכב הגנובים שגילם עד 4 שנים.
על כן ישנם רוכבים אשר למען השקט הנפשי שלהם, הרצון לשנת לילה טובה ללא ביפר מתחת לכרית וללא שינה בצוותא עם האופנוע קשור למיטתם, מבטחים את כלי הרכב בביטוח מקיף הכולל פיצוי בשל גניבה.  
כבר בשלב ההתקשרות עם חברות הביטוח מסתבר למבוטח שהן דורשות ממנו לקיים תנאים מסויימים ע"מ שהביטוח יהיה בתוקף בזמן גניבה כגון קשירת האופנוע לעצם קבוע, התקנת מערכת מיגון ברכב שמאפייניה נקבעים על ידי המבטח בעת עריכת הביטוח, ביפר, מנעולים מיוחדים ולעתים שילוב של כמה מהתנאים גם יחד.
בעת שנגנב האופנוע פונה המבוטח לחברת הביטוח בדרישה לשלם לו תגמולי ביטוח בגין הגניבה, אך לעתים מודיעה חברת הביטוח כי היא דוחה את תביעת המבוטח לפיצוי מכיוון שלא עמד בתנאי הביטוח ועל כן היא לא תפצה אותו.
מקרים דומים הגיעו לפתחו של בהמ"ש ונסקור כמה מהם.

  • תא 50267/04 (שלום ת"א) מיום 5/9/06 מאת כב' הש' פליגלמן

בוקר אחד גילה התובע שאופנועו נגנב בשעת לילה. הוא הודיע למשטרה על הגניבה, ופנה למבטחת האופנוע בתביעה לתשלום תגמולי הביטוח. התובע שיתף פעולה עם החוקר מטעם המבטחת המציא לו כל מסמך הנוגע לרכישת אמצעי המיגון, אך תביעתו נדחתה. במכתב הדחיה רשמה  חברת הביטוח "המבוטח הודה בחקירתו כי הכיסוי שאכן היה, לא חובר למערכת האזעקה ועל כן לא עמד בהתניות הפוליסה, אנו נאלצים לדחות את התביעה". בשל כך תבע התובע את חברת הביטוח. בכתב ההגנה העלתה חברת הביטוח טענות הגנה שונות וביניהן טענות נוספות לטענה שציינה במכתב הדחיה שלה.
בפס"ד קבעה כב' השופטת כי השאלה היחידה העומדת לדיון בפס"ד זה הינה האם הפעיל ו/או לא הפעיל הכיסוי את מערכת האזעקה, וזאת מכיוון שחב' הביטוח מעולם לא טענה כי התובע היה מעורב בגניבת האופנוע. השופטת ציינה כי לאור ההלכה הפסוקה הקיימת המאמצת את הנחיות המפקח על הביטוח אין המבטח יכול להעלות טענות חדשות מעבר לאלה שנטענו במכתב הדחיה של התביעה .
כלומר כב' השופטת לא דנה בטענות חב' הביטוח כי התובע לא הוכיח קיומם של כל אמצעי המיגון באופנוע, תקינותם והפעלתם.
ובמה דברים אמורים: בפוליסת הביטוח נרשם בסיפא להגדרה: ”מוצהר ומוסכם בזה כי הכיסוי הביטוחי לגניבת האופנוע בחניית לילה יותנה בכיסוי הנקשר לאופנוע. התרת הכיסוי תביא להפעלת מערכת האזעקה" כאמור כב' השופטת אינה דנה בשאר דרישות המיגון המפורטות בהגדרה, משלא נטען במכתב הדחיה דבר בגינן, קרי, כי לא היו קיימות ו/או כי לא הפעלו.
לעניין זה טוענת הנתבעת כי משלא היה הכיסוי מחובר למערכת האזעקה בחיבור אלקטרוני, לא עמד התובע בדרישות הפוליסה. אשר לכיסוי הסביר התובע בעדותו כי הוא לא היה מחובר אלקטרונית, אולם היה מקובע לאופנוע. ומכאן השאלה האם החיבור האלקטרוני הינו תנאי מתנאי הפוליסה, לדעת השופטת התשובה לכך הינה שלילית. לדברי השופטת "כל שנאמר בפוליסה הינו "התרת הכיסוי תביא להפעלת מערכת האזעקה". אימרה סתמית שנאמרה ולא פורשה, ולפיכך הדרישה לחיבור אלקטרוני הינה תוספת שאינה מפורטת בפוליסה.". ומוסיפה "אולם משלטעמי לא פורט ברחל בתך הקטנה בפוליסה מהי אותה דרך נדרשת, ומשתמצא לאמר כי מקום בו קיימת חוסר בהירות בפוליסה תפורש זו לרעת המנסח, לא מצאתי לקבל טענותיו של ב"כ הנתבעת לענין זה". כב' השופטת אינה מקבלת את טענות חב' הביטוח באשר לסוג כיסוי האופנוע מכיוון שהפוליסה אינה מציינת במפורש מהו הכיסוי הנדרש וכיצד יחובר למערכת האזעקה.
כב' השופטת קיבלה  התביעה וקבעה כי על חב' הביטוח לפצות את התובע.

  • פס"ד תק 010423/06 (תביעות קטנות ת"א) מיום 6/2/07 מאת כב' הש' ברנר. בפס"ד זה תבע בעל קטנוע את חב' הביטוח אילון אשר ביטחה את הקטנוע שלו בביטוח מקיף בטענה שלא הסכימה לשלם לו תגמולי ביטוח בגין קטנועו שנגנב. הנתבעת טענה כי קיימה חקירה לברור חבותה, והחליטה שלא לשלם לתובע תגמולי ביטוח, בנימוק שהתובע לא קיים אחר דרישת המיגון עת לא קשר את הקטנוע לעצם קבוע. עוד טענה כי לפי תנאי הפוליסה, תנאי מוקדם לחבותה הוא הפעלת אזעקה וכן קשירת הקטנוע לעצם קבוע בכל שעות היממה. כעולה מהודעת התובע בפני חוקר מטעם חברת הביטוח בעת הגניבה, הקטנוע לא היה קשור לעצם קבוע, אלא קשור לעצמו.  עוד טענה חב' הביטוח כי רק לאחר שנודע לתובע כי דרישתו לתגמולי ביטוח עומדת להדחות בשל אי קיום דרישות המיגון, שינה התובע את גרסתו וטען לראשונה, כי ככל הזכור לו נקשר הקטנוע לעמוד ולא אל עצמו. התובע בעדותו בבהמ"ש אישר את טענות הביטוח.

התובע טען לחלופין כי די בכך שנקט בשתי הגנות מבין שלושת אלה שנדרשו בפוליסה (נעילה באמצעות מנעול הגה והפעלת אזעקה) ויש למחול על אי קיום ההגנה השלישית- הקשירה לחפץ קבוע.
כב' השופט לא קיבל טענה זו. לדעת כב' השופט הדרישות מעוגנות בחוזה הביטוח, ולכן על היה על התובע לקיים את שלושת הדרישות, ולא רק שתיים מהן.
התובע הוסיף וטען כי קשירת הקטנוע אל עצמו כמוה כקשירה לחפץ קבוע. לדעת כב' השופט טענה זו הינה מופרכת לחלוטין. בפוליסה נקבע כי תנאי מוקדם לתשלום תגמולי הביטוח הוא "קשירת הכלי לעצם קבוע יום ולילה". ברור כי הקטנוע אינו נחשב לעצם קבוע, שכן באותו משפט ממש מדובר על "כלי" לחוד, ו"עצם קבוע" לחוד, ומכאן שהעצם הקבוע אינו יכול להיות הכלי עצמו. ברור גם כי לא הרי קשירת הכלי אל עצמו, כהרי קשירתו לעצם קבוע, מבחינת הקושי לגנוב את הקטנוע.
טענה נוספת שהעלה התובע היתה כי חב' הביטוח לא קיימה אחר הוראות תקנה 3 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), תש"ם-1980. תקנה זו שכותרתה "חובה להבליט הגבלות", קובעת: "סייג לחבות המבטח או להיקף הכיסוי יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו או יובלטו במיוחד על ידי שימוש באותיות שונות או בצבע שונה." כב' הש' קבע כי במקרה הנ"ל "הסייג מפורט בסמוך לכותרת מאירת העינים הדנה בחובת המיגון, וכותרתה המודגשת היא "חובת אמצעי מיגון- התניית הכיסוי הביטוחי". כותרת זו מודגשת בשורה של כוכביות משני צידיה ומתחתיה. בנסיבות אלה, מקיימת הפוליסה אחר דרישת הרישא של תקנה 3."
בסיכומו של דבר,תביעת התובע נדחתה כיוון שלא קיים אחר תנאי המיגון שנקבעו בפוליסה בכך שלא נעל את הקטנוע לעצם קבוע.

  • בפס"ד  תק 973/04 (תביעות קטנות קריות) מיום 3/11/04 מאת כב' הש' קראי-גירון נגנב אופנועו של התובע אך חברת הביטוח סירבה לשלם לו את תגמולי הביטוח משום שהפר את תנאי המיגון האמורים בפוליסה. לטענת חב' הביטוח התובע לא קשר האופנוע בשרשרת לעמוד קבוע. עוד טענה חב' הביטוח כי מהעובדה שהתובע לא מיהר לשחרר את אופנועו מהמשטרה, אחרי שזה נמצא, והמתין כשבוע ממועד קבלת ההודעה על מציאת האופנוע ועד לשחרור, יש ללמוד כי התובע לא שמח עם מציאת אופנועו.

חב' הביטוח טענה עוד כי לאחר שנחקר פעם אחת ע"י חוקר מטעמה, סרב התובע לשוב ולצאת עם החוקר למקום הארוע ולהצביע על מקום קשירת האופנוע עובר לגניבה ובכך הפר חבותו למסור לה פרטים נדרשים, דבר המשחרר אותה מחבותה לשלם תגמולי בטוח.
במהלך הדיון טען התובע כי האופנוע היה קשור לעמוד בזמן הגנבה ואף הציג בעת הדיון תמונת העמוד.
כב' השופטת קובעת כי הלכה פסוקה היא כי הנטל להוכיח אי קיום תנאי מתנאי הפוליסה או קיומו של חריג אחר המשחרר את חברת הביטוח מחובת התשלום ע"פ פוליסת בטוח בת תוקף, חלה על הנתבעת. נטל זה הינו נטל כבד אשר אין די בראיות הנסיבתיות ובהשערות שהונחו בפניה במהלך הדיון כדי להרימו.
לדעת כב' השופטת טענת התובע כי קשר את הקטנוע לעמוד, לא נסתרה. טענת הנתבעת כי לא קיים עמוד כזה בבנין התובע אליו טען התובע כי קשר את אופנועו לא הוכחה לאור עדות התובע  אשר אף הציג תמונות של העמוד הרלוונטי. עדות החוקר לא היה בה די כדי לסתור טענת התובע. כב' השופטת לא קיבלה את טענת חברת הבטוח כי לו היה נגנב הקטנוע לא היתה נגנבת השרשרת, מכיוון שלדעת השופטת רבים המקרים שגם ציוד נלווה לקטנוע נגנב.
גם הטענה כי התובע סרב להבדק בפוליגרף אין די בה לדעת השופטת כדי לשלול זכאותו לתשלום תגמולי בטוח.
כב' השופטת שוכנעה כי התובע כן שיתף פעולה עם החוקר שנשלח מטעם חברת הבטוח.
תביעת התובע התקבלה במלואה וכן  סך נוסף של 1,000 ₪ בגין הטרדה וההוצאות שנגרמו לתובע בגין הצורך לנהל הליכים משפטיים לצורך גביית המגיע לו.

  • פס"ד תא 5266/06 (שלום ראשל"צ)  מיום 1/1/08 מאת כב' השופט שוורץ

אופנוע שנגנב אותר והוחזר לבעליו (התובע) ע"י המשטרה. התובע עותר להטבת נזקיו בגין הגניבה. התובע טען כי נהג להחנות בקביעות את האופנוע במחסן פרטי בחניון הבית המשותף בו גר, מחסן שבבעלות שכנו. כמה ימים לפני הגניבה גילה התובע כי אינו מוצא את צרור המפתחות בו מצויים מפתחות האופנוע, הבית, המחסן ושלט אזעקת האופנוע. התובע הניח ששכח את המפתחות בכיס בגד שלבש. כעבור יומיים נסע התובע לחו"ל ולמחרת נגנב האופנוע. במחסן לא נמצאו סימני פריצה וככל הנראה נעשה שימוש בצרור המפתחות על מנת לגנוב האופנוע.
במכתב הדחייה ששלחה המבטחת לתובע נכתב כי הוא אינו זכאי לפיצוי הואיל ולא עמד בתנאי המיגון שנדרשו ממנו כאמור בפוליסה. לטענתה, תנאי מקדים לכיסוי ביטוחי במקרה גניבה הינו קיום, הפעלה ותקינות של מערכת מיגון מסוג אזעקה הכוללת ניתוק מתנע בצירוף חיישן זעזועים בתוספת מנעול דיסק בלם ושרשרת קשירה מחוסמת הקשורה לעמוד קבוע. לטענתה התובע הפקיר את מפתחות האופנוע ואת האופנוע בלא כל מיגון ומבלי להודיע לנתבעת על כך. משכך, יש לדחות התביעה.
על פי הודאת התובע, אמצעי המיגון לא הופעלו כלל. על פי הוראות הפוליסה, תנאי להקמת כיסוי ביטוחי הוא קיומם של מספר אמצעי מיגון: אזעקה הכוללת ניתוק מתנע, חיישן זעזועים בתוספת מנעול דיסק-בלם ושרשרת מחוסמת הקשורה לעמוד קבוע. כעולה מחקירתו הנגדית, התובע היה ער לדרישות המיגון. לדעת כב' השופט התובע היה ער לסיכון הרב אליו חשוף האופנוע, ככלי רכב חדש ונייד. על כן התובע פעל ביוזמתו וחיבר את מערכת האזעקה למכשיר "זימונית". למרות שהתובע היה ער לכך שקיים סיכון מהותי לאירוע גניבה, הוא נהג שלא למלא אחר תנאי הפוליסה, כאשר איפסן את האופנוע במחסן: כדבריו "כששמתי את האופנוע במחסן אף פעם לא הפעלתי את המיגונים" ומוסיף כב' השופט "לנוכח הודאת התובע באי הפעלת המיגונים, אף לא חלקם, הרי שעל פי תנאי הפוליסה ועל פי ההלכה הפסוקה הרואה באירוע גניבה סיכון מהותי, לא התקיים התנאי המתלה להקמת הכיסוי הביטוחי ודין התביעה להידחות."
בסיכומיו העלה התובע טענה חדשה, כאילו אחסנת האופנוע במחסן מהווה הקמת מיגון טוב יותר, והואיל והמבטחת לא הוכיחה כי לא היתה מוכנה לבטח את האופנוע בתנאי המיגון במחסן, יש לחייבה לשלם את תגמולי הביטוח.  כב' השופט לא מקבל טענה זו וזאת מנימוק משפטי לפיו טענה זו לא הועלתה עד שלב זה של הדיון, אך לגופו של עניין לדעת כב' השופט טענת התובע בדבר נקיטת אמצעים להקלת הסיכון איננה יכולה להתקבל במקרה זה. התובע הודה שאיבד את צרור המפתחות, הודה כי לגישתו אפסון האופנוע במחסן, מהווה תחליף לאמצעי המיגון. אובדן צרור המפתחות, בו היה מצוי גם מפתח המחסן, מאיין למעשה את האמצעים שנקט התובע להקלת הסיכון. האופנוע נגנב מהמחסן בלא סימני פריצה. במחסן היו שני אופנועים, אולם רק זה של התובע הוא שנגנב.
בסיכומו של דבר תביעת התובע נדחתה.   

  • פס"ד תק 3714/06 (תביעות קטנות ת"א) מאת כב' השופטת רביד

התובע תבע את חב' הביטוח בגין נזק שנגרם לו לאחר שקטנועו נגנב והוחזר לו כשהוא ניזוק. המבטחת טענה שאינה אחראית לנזק שנגרם משום שהתובע פעל שלא עפ"י הפוליסה ולא עשה שימוש באמצעי המיגון הנדרשים עפ"י תנאי הפוליסה. תנאי הפוליסה דורשים כי הקטנוע יהיה קשור בשרשרת. חברת הביטוח טענה כי חוקר מטעמה ששוחח עם התובע, הגיע למסקנה כי התובע, לא נעל את הקטנוע ולכן סירבה לפצות את התובע.
המחלוקת נבעה מכך שכאשר נמצא הקטנוע, נמצאו שתי שרשראות לקשירת קטנוע במקום אחסון בקטנוע, אשר כמובן לא היו בשימוש בזמן שהרכב נגנב. התובע טען שהיתה ברשותו שרשרת נוספת שאביו נתן לו ובה הוא השתמש לקשירת הקטנוע. החוקר ביקש ממנו שיציג את המפתחות שנעלו את השרשרת. אולם, התובע טען בפניו כי המפתחות נזרקו זה מכבר, בסמוך לאחר שהקטנוע התגלה, משום שלא היה לו שימוש עוד במפתח.
השאלה המשפטית  המתעוררת כאן היא שאלת נטל ההוכחה. על מי מוטל נטל ההוכחה לשכנע את ביהמ"ש כי תנאי המיגון לא התקיימו. לדעת כב' השופט לפי כללים שנקבעו בפס"ד רע"א 143/98 דיב נ' הסנה, בעקרון נטל ההוכחה, להוכחת קיום או אי קיום תנאי המיגון, מוטל על המבטח, אך גם המבוטח צריך מצידו להביא ראיות בעיקר בכל הנוגע לדברים המצויים בידיעתו. לדברי כב' השופטת התובע לא הביא לדיון את אביו שיתמוך בגירסתו לעניין השרשרת שנתן לו, התובע לא שמר על הראיה שיכלה לסייע לו בעניין קיום שרשרת זו- מפתח השרשרת.
לדעת כב' השופטת הנתבעת במקרה זה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כי הקטנוע לא היה קשור כנדרש בתנאי הפוליסה בלילה שבו נגנב. ודחתה את התביעה.

לסיכום מספר עצות:
עברו על דרישות המיגון שבהצעת הביטוח ובדקו האם הנכם עומדים בהן.
באם אינכם יכולים לעמוד בדרישות המיגון הנדרשות על ידי חברת הביטוח נסו להגיע עם סוכן הביטוח להסכמות בדבר המיגון הנדרש ואם התקבלו הסכמות שכאלו דרשו לקבל אותן בכתב. דירשו לקבל את פוליסת הביטוח במלואה ולאחר קבלתה הקדישו את הזמן לקרוא אותה. בידקו האם בפוליסת הביטוח המיגון עליו הוסכם אכן נרשם כראוי או שחלה טעות הפרטי המיגון, ואם כך הדבר פנו מיידית בכתב לסוכן הביטוח לתיקון הטעות.
בהתנהלותכם היומיומית הקפידו למלא אחרי דרישות המיגון בפוליסה.
שמרו על קבלות רכישת והתקנת ציוד המיגון.
במידה וארע מקרה הביטוח - נגנב האופנוע, שימרו על המפתחות, שלט אזעקה, מפתחות השרשרת, והשרשרת החתוכה באם נשארה.
כל אלו יוכלו לסייע לכם במקרה ותצטרכו להוכיח את פרטי תביעתכם.

כל האמור הינו לידיעה בלבד ואינו מהווה יעוץ משפטי, כל הסתמכות על האמור הינה באחריות המסתמך ודעתו בלבד. בכל מקרה מומלץ לקבל יעוץ פרטני מעו"ד המתמחה בתחום.

חזרה לראש העמוד

כל האמור באתר זה הינו לידיעה בלבד ואינו מהווה יעוץ משפטי, כל הסתמכות על האמור הינה באחריות המסתמך ועל דעתו בלבד
בכל מקרה מומלץ לקבל יעוץ אישי ופרטני מעורך דין המתמחה בתחום הרלוונטי.

© כל הזכויות שמורות לענת אנבר משרד עורכי דין

קישורים