תעבורה - מאמרים

רשימת המאמרים

1. נהיגה בקטנוע על המדרכה לצורך חניה - האם מהווה עבירה
2. נסיעה עם קטנוע בכח הגוף – מהו הדין
3. המכון הרפואי לבטיחות בדרכים – המרב"ד
4.  דוחות חניה על המדרכה לכלי רכב דו גלגליים
5. תביעה של רוכב אופנוע כנגד הולך רגל בו פגע
6. מהו הדין במקרה של נהיגה בכלי רכב דו גלגלי תוך כדי שימוש בפלאפון



מאמר 1: נהיגה בקטנוע על המדרכה לצורך חניה - האם מהווה עבירה


נהג קטנוע רוצה להחנות את קטנועו על המדרכה בתחום המסומן לחניית קטנועים. לצורך זה הוא מעלה את הקטנוע על המדרכה, במקום בו המדרכה מונמכת ונוסע מרחק קצר על המדרכה עד למקום החניה המוסדר .
מה דינה של הנסיעה הקצרה על המדרכה עד למקום החניה? האם היא מהווה עברה?
בשני מקרים שונים בקשו נהגי קטנועים להחנות את קטנועיהם על המדרכה במקום המשמש לחניית קטנועים. נהגי הקטנועים העלו את קטנועיהם על המדרכה, במקום בו המדרכה מונמכת, ומשם נסעו על המדרכה לחניה.
בשני המקרים קיבלו הנהגים דוחות מהמשטרה. במקרה הראשון סברה השוטרת עורכת הדו"ח כי היה על הנהגת להעלות את הקטנוע על המדרכה בסמיכות למקום החניה, גם אם המדרכה לא מונמכת במקומות הללו. במקרה השני סבר השוטר עורך הדו"ח כי היה על הנהג להעלות את הקטנוע על המדרכה, במקום בו מרחק הנסיעה לחניה יהיה הקצר יותר האפשרי.
שני הנהגים בקשו להישפט. בית המשפט לתעבורה בתל אביב דן באישום כי הנהגים נהגו בקטנוע, על המדרכה, שלא לשם חצייתה כדי להכנס לחצרים או לצאת מהם, דבר המהווה עבירה לאור תקנה 38 (א) לתקנות התעבורה.
כבוד השופט אייזקסון, שופט תעבורה, זיכה את שני רוכבי הקטנועים.
במקרה הראשון קבע כבוד השופט כי אין סיבה לדרוש מרוכב קטנוע להעלות את קטנועו אל החניה במקומות בהם המדרכה אינה מונמכת. השופט תמך את החלטתו הן בנימוק של בטיחות והן בנימוק של נזק לקטנוע. בנושא הבטיחות קבע השופט כי אין לתבוע מנהג קטנוע להעלות את קטנועו למדרכה בזוית של 90 מעלות מהכביש (במקום בו המדרכה אינה מונמכת), במקום בו לכאורה קיימת חניה פנויה. שהרי אם הנהג יפעל כאמור תיווצר הפרעה לתנועה וכן תווצר סכנה של תאונה, בשל ההפרעה לזרימת התנועה במקום, על ידי רוכבי קטנוע שיעלו אותם על המדרכה בתשעים מעלות לכביש. מכאן, שבמקרה בו מתחם חניית הקטנועים מלא במקומות הסמוכים למדרכה המונמכת, אין מנוס מנסיעה על המדרכה עד שתימצא חניה.
במקרה השני קבע כבוד השופט כי במקום שבו ישנה אפשרות חוקית להחניית קטנועים על המדרכה, מותרת הנסיעה על המדרכה לשם החנייתם. ברי לכל כי כדי להגיע לאיזור החניה המוסדר על רוכבי האופנוע לנסוע על המדרכה עצמה וכי בתקנות אין מגבלה על אורך הנסיעה, כי אם קביעה בלבד, לפיה ההיתר לנסוע על המדרכה, הוא על מנת להכנס לחצרים או לצאת מהם, בענייננו, להגיע לאיזור החנייה.
לעניין זה ראה - ת 032764/05 (תעבורה ת"א) מ"י נ' ביטון קורין פס"ד מיום 05/07/2006
ו- ת 040142/02 (תעבורה ת"א) מ"י נ' לוין חיים פס"ד מיום 17/3/03.
יצויין כי קביעתו של כבוד השופט בתיקים הנ"ל אינה יוצרת הלכה המחייבת את כל שופטי התעבודה באשר הם, ואין לראות באמור עידוד לנהגי קטנועים לנהוג בדרך המתוארת. עם זאת, נהגים שאתרע מזלם וקבלו דו"ח תנועה בגין מקרה שכזה, יוכלו למצוא באמור חיזוק לטענותיהם כנגד הדו"ח.

חזרה לראש העמוד



מאמר 2: נסיעה עם קטנוע בכח הגוף

נקח שלושה מקרים שונים. בראשון, נהג קטנוע חוצה את הכביש לצידו השני במעבר חציה כאשר האופנוע לצידו והוא דוחף אותו ולאחר החציה הוא עולה על הקטנוע ומתחיל בנסיעה. במקרה השני, נהג הקטנוע מעוניין להגיע למקום שנסגר לנסיעת כלי רכב או לרח' שיש בו תמרור אין כניסה ומוביל את הקטנוע כשמנועו דומם על המדרכה. ובשלישי, נהג הקטנוע שלנו "גולש" עם קטנועו על המדרכה כשהמנוע דומם ודוחף את הקטנוע בעזרת רגליו על מנת להגיע למקום חפצו. מה המשותף לשלושת המקרים? בכל אחד מהם מוביל הנהג את קטנועו בכוח הגוף.
מהו הדין במקרה של הובלת הקטנוע כאשר רוכבו לצידו והוא דוחף את הקטנוע בכח הגוף? מהו הדין במקרה בו נהג קטנוע יושב על הקטנוע כאשר המנוע כבוי וגולש עם הקטנוע, על המדרכה, בכח רגליו ? האם בכך עוברים נהגי הקטנוע עבירה?
במקרים דומים שהתרחשו קיבלו נהגי הקטנועים דוחות מהמשטרה ובקשו להישפט.
במקרה הראשון שתארנו הועמד לדין נהג הקטנוע בשל חציית הכביש במעבר החציה. הנהג הואשם כי עלה עם ריכבו על שטח הפרדה, דבר המהווה עבירה על הוראות תקנה 36 (ב) לתקנות התעבורה. עפ"י תקנה 36(ב) בדרך המחולקת על-ידי שטח הפרדה, אסור לנוהג ברכב לעבור אותו או להעמיד בו רכב, אלא אם הותר הדבר ע"י תמרור.
בשני המקרים האחרים הואשמו הנהגים כי נהגו בקטנוע, על המדרכה, שלא לשם חצייתה כדי להכנס לחצרים או לצאת מהם, דבר המהווה עבירה לאור תקנה 38 (א) לתקנות התעבורה. עפ"י תקנה 38(א) לתקנות התעבורה אסורה נהיגת רכב על המדרכה, פרט לחצייתה לשם יציאה או כניסה לחצרים.
במקרים המתוארים היתה טענתם העיקרית של נהגי הקטנועים כי לא עברו את העבירות המיוחסות להם, זאת כיוון שמנוע הקטנוע לא פעל ו/או שהקטנוע נדחף בכח הגוף.
בשלושת המקרים הורשעו הנהגים על פי כתבי האישום. מדוע?
מבחינת הדין אין כל הבדל בין מצב בו מנוע הקטנוע דולק לבין מצב בו המנוע כבוי.
תקנה 164 לתקנות התעבורה לשונה: "לענין חלק זה, מי שמסיע רכב בכוח גופו דינו כדין נוהג רכב".
כך נקבע ע"י כב' השופטת שדמי: "הנאשם הודה, שהוא הוביל את הקטנוע על המדרכה, בין אם הוביל אותו 3 מ', 4 מ', או 30 מ'. המחוקק אסר על נהיגת רכב על המדרכה, פרט לחצייתה לשם יציאה או כניסה לחצרים. הובלת הרכב בכח הגוף, כפי שעשה הנאשם, כמוה כנהיגה על פי תק' 164. משהודה הנאשם, שהוא הוביל את הקטנוע בכח גופו על המדרכה, שלא לשם חצייתה או לשם כניסה לחצרים, אלא לשם החניית הקטנוע על המדרכה, הרי שעבר את העבירה שיוחסה לו בכתב האישום".
ואסכם בדברי כב' השופט דרורי: "על רוכבי הקטנועים לדעת כי קטנוע הוא כלי רכב, ואין זה מן הראוי שבכל מקום שיש אין כניסה או בעיה כשלהי, לקחת את הקטנוע ולעלות איתו על המדרכה, או לחצות את הכביש ולהמשיך בנסיעה. לפיכך גם אם הקטנוע לא היה מונע והקטנוע נלקח ביד על ידי הנאשם, הנאשם עבר את העבירה."
ניתן לבקר את ההגיון שבהחלת הוראת תקנה 164 לתקנות התעבורה על מי שמסיע קטנוע בכוח גופו, אך כמו שציינה כב' השופטת שדמי: " כל עוד לא התייחס לכך המחוקק, עומדת ההוראה בעינה והיא כוללת גם הובלת קטנוע בכח הגוף".נ
לעניין זה ראו :
ת 051322/05 (תעבורה ת"א) מ"י נ' רם יואב פס"ד מיום 30/10/2006
ת 047555/05 (תעבורה ת"א) מ"י נ' אזולאי דוד פס"ד מיום 14/12/2006
ת 033674/01 (תעבורה ת"א) מ"י נ' שלזינגר דן פס"ד מיום 13/12/2001.
יצויין כי קביעתם של כבוד השופטים בתיקים הנ"ל אינה יוצרת הלכה המחייבת את כל שופטי התעבודה באשר הם, ואין לראות באמור עידוד לנהגי קטנועים לנהוג בדרך המתוארת.

חזרה לראש העמוד



מאמר 3: המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, דרכי פעולתו וערעורים על החלטותיו


רוכב קטנוע פנה למשרד התחבורה בבקשה להוציא רשיון לאופנוע כבד. לצורך כך העביר אישור מרופא על מצבו הבריאותי כאשר באישור נרשם כי קיבל תרופות כנגד דכאון. להפתעתו הופנה לבצוע בדיקות כשירות לנהיגה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים. נהגת אוטובוס שחשה ברע ועברה התקף שנחשד כהתקף אפילפסיה קבלה הודעה כי רשיונה לרכב ציבורי נפסל ע"י משרד התחבורה והיא הופנתה למכון הרפואי לבטיחות בדרכים לביצוע בדיקות. חייל ששוחרר בפרופיל 21 קבל הזמנה להבדק במכון הרפואי לבטיחות בדרכים. אלו מספר דוגמאות למקרים בהם מצאו עצמם נהגים מופנים למרב"ד.
מאמר זה יעסוק בשאלות - מהו המרב"ד, כיצד הוא פועל וכיצד ניתן להתמודד מולו.

רשות הרישוי יכולה להחליט על פסילת אדם לנהיגה עפ"י הוראות שנקבעו בפקודת התעבורה וזאת אף ללא קשר לפסילת רישיון נהיגה ע"י לבית-המשפט, לאחר הרשעה בעבירת תעבורה. כך לדוג' קובע סע' 51 לפקודה פסילה מטעמי כושר במקרה שהרשות משוכנעת שבעל הרשיון אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי. הפסילה יכולה להיות לצמיתות, לתקופה מסויימת, או עד למילוי תנאים שייקבעו בהחלטה.
סע' 52 שעניינו התליית רשיון מטעמי בטיחות מאפשר לרשות לפסול אדם לנהיגה אם היא סבורה כי בדרך נהיגתו יש סכנה לבטיחות התנועה. במקרה שכזה הרשות רשאית לצוות על התליית הרשיון עד שיעבור בחינות ובדיקות רפואיות ויימצא מתאים לנהוג ברכב.
סע' 53 מאפשר לרשות הרישוי גם להתנות תנאים ברשיון נהיגה, אם היא סבורה שיש בהם צורך מחמת כושר נהיגה לקוי של בעל הרשיון.
כדי להפעיל את סמכויות הפסילה בפועל נעזרת הרשות במכון הרפואי לבטיחות בדרכים.
המכון הרפואי לבטיחות בדרכים ובקיצור מרב"ד הנו הגוף הרפואי המוסמך לערוך בדיקות רפואיות עבור רשות הרישוי. הסמכות הוקנתה למכון בצו שר הבריאות (1980) ובתקנות התעבורה.
בין תפקידיו של המכון נמנים מתן המלצות לרשות הרישוי על כשירות רפואית לנהיגה (לפי סוג רכב) ושיפור עצמאותם של נכים ע"י התאמת אביזרי נהיגה ורכב למגבלותיהם הרפואיות.
בגדול ניתן לשייך את סוגי הנהגים המופנים לבדיקות במרב"ד למספר קבוצות ביניהן קבוצת "הנכים", קבוצת "העבריינים" ועוד.
בין הנהגים המופנים לבדיקה נכללים:
נכי משרד ביטחון, נכים המופנים ע"י המוסד לביטוח לאומי, מבקשי או מחזיקי רשיון נהיגה עם בעיות בריאותיות, נהגים המופנים ע"י רשות הרישוי מפאת גיל.
אנשים שנמצאו לא כשירים לשירות צבאי עקב בעיות נפשיות ו/או רפואיות.
עבריני תנועה מועדים גם לאחר תום שלילה, נהגים שדווחו ע"י משטרת ישראל על מעורבותם בתאונות דרכים, נהגים שדווחו ע"י בית משפט, משתמשי/מורשעי סמים ו/או אלכוהול
מבקשי רשיון נהיגה לרכב ציבורי ומשא כבד- ע"י משרד הרישוי.
נהגים המדווחים מכוח חובת דיווח רופא לפי סע' 12ב לפקודת התעבורה
נבדקים המחויבים בבדיקת ביקורת מטעם המרב"ד וועדת ערר.
בשנת 2002 הופנו לבדיקות במרב"ד כ 40,000 איש. כ- 15-18% מכלל המלצות הכשירות הרפואית לנהיגה הן המלצות שליליות (6000-7200) איש. מהן כ 85% הן המלצות שלילות בגין אי התאמה אישיותית (בעיות פסיכולוגיות – נפשיות), וכ 15% הן המלצות שלילות בגין ליקוי בריאותי גופני שאינו מאפשר לנבדק לקבל רישיון נהיגה. במהלך שנת 2002 נבדקו בוועדת הערר 562 תיקים, והטיפול הסתיים ב – 455 מהם : ב 111 תיקים הערעור התקבל (24%) ו ב 256 תיקים העירעור נדחה. ביתר המקרים התשובה היתה חלקית כלומר חיובית למחצה.
דרך פעולת המכון:
המכון מבצע בדיקות רפואיות (פיזיות ובתחום הנפשי) של הנהגים המופנים אליו כדי להעריך את כשירותם הרפואית לנהיגה.
רופאי המרב"ד רשאים להביא בחשבון מידע מן המרשם הפלילי לגבי מבקש או בעל רשיון. המרב"ד יכול לבקש ממי שהוזמן לבדיקה להמציא לו מידע רפואי ו/או מידע אחר, לעבור בדיקות במרב"ד עצמו ו/או בדיקות משלימות חיצוניות.
ניתן להעביר למרב"ד כל חומר רפואי או אחר שבידי הנהג הנבדק. ניתן אף להעביר חוות דעת רפואית מתאימה לעניין הכשירות לנהיגה. המרב"ד יביא את החומר הרפואי המועבר במסגרת שיקול דעתו בעת מתן המלצתו אך אינו מחוייב לקבלו, שכן הוא מבצע בדיקות באופן עצמאי.
המלצותיו של המרב"ד קובעות התאמה או אי התאמה של הנבדק לנהיגה (בתחום הפיזי), או התאמה או אי התאמה של אישיותו של הנבדק לנהיגה (בתחום הנפשי).
עיקר הבעיות בהן נתקלים נהגים נבדקים, שנפסל רשיונם עקב המלצת המרב"ד, קיימות בנושאים הקשורים לתחום הנפשי. בנושא שאלת התאמת אישיותו של הנהג הנבדק לנהיגה עורך המרב"ד, לנבדק, מבחני אישיות שפתח בעצמו וכן לעיתים מפנה את הנהג הנבדק לביצוע בדיקה אצל מכונים או רופאים מומחים מטעמו.
החלטת המרב"ד לעניין כשירות רפואית לנהיגה הנה המלצה בלבד. לרשות הרישוי יש שיקול דעת האם לקבלה או לשנותה כולה או חלק מתנאיה.
לאחר קבלת החלטה בענינו תודיע רשות הרישוי לנהג הנבדק על תוכן ההחלטה.
באם החליטה הועדה לפסול את רישיון הנהיגה תוצאות הבדיקה הרפואית, שנערכה לנהג, ממצאיה ונימוקים ימסרו לנבדק או לרופא מטעמו.
באם החליטה רשות הרישוי לפסול רשיון נהיגה לתקופה של שנה, אין משמעות הדבר כי בסיומה של התקופה יוחזר לנהג רשיונו. במקרה שכזה יצטרך הנהג לפנות לרשות הרישוי בבקשה להשבת הרשיון, ובעקבות בקשתו יופנה ע"י רשות הרישוי לבדיקה נוספת במרב"ד. אם לא יפנה הנהג לרשות הרישוי ולא יעמוד בבדיקות בפני המרב"ד תתחדש פסילת רשיונו. כדי לא להגיע למצב זה של פסילה מתחדשת ניתן לנסות ולהגיש במקרים המתאימים ערר לועדת עררים.

ערעור על החלטות המרב"ד:
ערעור לועדת עררים - על החלטת רשות הרישוי בעניין פסילת רשיון או קביעת תנאים ברשיון, ניתן לערער לפי סע' 55א' לפקודת התעבורה תוך 30 יום לפני ועדת ערר רפואית של שלושה רופאים.
ועדת הערר רשאית לאשר את החלטת הרופא המוסמך, לשנותה או לבטלה או להורות על בדיקה מחודשת בידי הרופא המוסמך של מבקש רשיון הנהיגה או של בעל רשיון הנהיגה. אם קבעה ועדת הערר מועד לבדיקה מחודשת של מבקש, לא תיערך למבקש כל בדיקה מחודשת לפני המועד שקבעה הועדה. אם דחתה ועדת הערר את הערר בלי שקבעה מועד לבדיקה מחודשת, תערך הבדיקה כאמור רק לאחר שחלפה לפחות שנה מיום שניתנה ההחלטה של ועדת הערר.
ניתן להגיע לערעור בפני הועדה עם עו"ד ו/או כל נציג אחר.
ערעור לבית המשפט - לפי סע' 55 (א1) על החלטת רשות הרישוי לפי סעיף 51, שניתנה מטעמים של כשירות רפואית, יוגש רק לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית בערר על החלטת הרופא המוסמך. הסמכות לדון תהיה נתונה לבית המשפט לענינים מינהליים. ערעור כאמור יהיה בשאלה משפטית בלבד. המועד להגשת הערעור ימנה מיום שהודיעו לבעל הרשיון את החלטת ועדת הערר הרפואית.
אין מחלוקת על הצורך לקיים פיקוח על הנהגים ועל התאמתם לנהיגה שהרי נהג שבאמת אינו כשיר לנהוג מסכן לא רק את עצמו אלא גם את הציבור. גם בתי המשפט עמדו על הנחיצות בבדיקות המרב"ד:
בפס"ד עמנ 422/04 רבוך יהושע נ' מ"י מיום 21/2/05 כב' הש' שפירא :"יש לאזן בין זכותו של המערער לנהוג ועל מקור פרנסתו לבין זכותו של הציבור לבטחון ולשמירה על גופו ורכושו, לרבות להגנה מפני נהג העלול לסכנו. מכאן, שבבואה של הועדה המקצועית ובבואו של ביהמ"ש לבחון את החלטותיה, יש לאזן בין חופש התנועה וחופש העיסוק לבין טובת הציבור והחובה להגן עליו ולהלחם בקטל שבכבישים. כאשר יש בממצאים הרפואיים/פסיכיאטריים, הנתמכים בעברו התעבורתי של נהג כדי להצביע על סיכון מנהיגתו, עדיפה הגנת הציבור על פני ההגנה על זכותו להמשיך ולהתפרנס בנהיגה. בבואה של הוועדה להגביל זכויות פרט אלו תעשה זאת במידה המינימאלית הנדרשת לשם הגנה על הציבור ומתוך מגמה להפחית, ככל שניתן, את הפגיעה בפרט מהוות סכנה מוחשית ברורה ונחרצת, ואז מן הראוי להרחיק אותו אדם מן הכביש."
עם זאת, קיימת ביקורת על המרב"ד ועל אופן פעולתו:
בשנת 1999 הוקמה ועדה לבדיקת תפקודו של המרב"ד ע"י מנכ"ל משרד התחבורה וזאת בעקבות תלונות על המכון. מסקנות הועדה שפורסמו בדו"ח שהוציאה הועדה במאי 2000. בין מסקנות הועדה: הבירוקרטיה במרב"ד ועלותה מהווים נטל כבד על הציבור ללא כל צורך, חלק ניכר מהנבדקים מוזמן לבדיקת ביקורת כעבור שנה ועולה החשש כי המכון מייצר לעצמו עבודה בכדי ליצור תזרים הכנסות גבוה יותר. לא נחקר ולא הוכח כי קיים קשר בין מבנה האישיות בכלל ובין המבחנים של המרב"ד בפרט, לבין שכיחות תאונות הדרכים. הועדה מצאה כי האגרות שנגבו במכון ממבקשי רישיון נהיגה גבוהות יחסית.
גם בפסיקה נמתחה ביקורת על פעילות המרב"ד. כך לדוג' בעמנ (י-ם) 210/02 פלונית נ' משרד התחבורה, רשות הרישוי מיום 3/3/03 קובע כב' הש' דרורי: "... ראו עצמם הפסיכולוגים בני חורין לנתח את אישיותה של המערערת ולאור זאת לקבוע קביעות ביחס לכושרה לנהוג. המתבונן בחוות הדעת כולן ... ובהחלטות ועדת הערר, יכול להתרשם כי מדובר במצב בו פסיכולוגים או פסיכיאטרים מתנהגים במידה רבה של פטרנליזם, ואף בקורטוב – אם לא למעלה מזה – של גבהות לב. הם קובעים או מתיימרים לקבוע כי תכונות הנרציסטיות או המניפולטיביות, שחלק לא מבוטל מבני אנוש ניחנים בהן, במידה זו או אחרת, הן כה שליליות, שבגינם ראוי לפסול את בעלי תכונות אלה מלנהוג ברכב. הם אלה אשר מחלקים ציונים לבני אנוש כיצד אלה יתגברו על משברים בחייהם ... במקרה שלפנינו, עולה כי רשות הרישוי, המכון לרפואה בדרכים וכן ועדת הערר רואים חירות לעצמם להרחיב את סמכותם ולשלול רשיונות נהיגה באופן רחב יחסית ... הקורא את חוות הדעת הפסיכולוגיות מקבל את הרושם כי בעיני אותם פסיכולוגים ופסיכיאטרים יש דפוס אחד נורמטיבי, וכי מי שסוטה מאותו דפוס מסווג כבעל אישיות סוטה, ובשל כך, משערים אותם פסיכולוגים ופסיכיאטרים שאותו אדם ... יתנהג שלא כדין ובאופן בלתי נורמטיבי בעת הנהיגה, ועל כן צריך לשלול את רישיון הנהיגה ממנו ... בלב רבים מן האנשים מקנן החשש שמא "האח הגדול", הלובש דמות פסיכולוג או פסיכיאטר ינסה לבדוק את אישיותו, אופיו, תגובותיו ותכונותיו, ואם אלה – כולן או מקצתן – יסטו מאותה נורמה שקבעו אותם מומחים פסיכולוגים או פסיכיאטרים, יהיה אותו אדם מחוץ לגדר, ובמקרה שלפנינו תישלל ממנו הזכות לנהוג".
לסיכום
נשאלת השאלה האם הנהיגה איננה מהווה חלק מזכויותיו הבסיסיות של האזרח. היתכן כי אדם יפסל לנהיגה על סמך בדיקותיו של המרב"ד בלבד, וזאת לדוג' אף לאחר שסיים לרצות עונש פסילת רישיונו ע"י ביהמ"ש. כפי שראינו יש ביקורת על תקפות ונחיצות הבדיקות שהמרב"ד עורך בעיקר בתחום הנפשי. המצב הקיים בפועל מביא לכך שהפסילה עלולה להמשך שנים רבות, הערר על החלטת המכון מוגש למעשה ל"מכון" ובהמ"ש מתערב בהחלטות ועדת הערר בשאלות משפטיות בלבד.
מנגד יש לזכור כי ישנם נהגים שאכן אינם כשירים לנהיגה מסיבות בריאותיות ו/או נפשיות. בנהגים אלו לא היינו רוצים לפגוש בכביש. ועפ"י החוק כיום למרב"ד הסמכות הבלעדית לבדוק נהגים אלו, ולמנוע מהם את רישיון נהיגתם.
כל האמור באתר זה הינו לידיעה בלבד ואינו מהווה יעוץ משפטי, כל הסתמכות על האמור הינה באחריות המסתמך ועל דעתו בלבד.
בכל מקרה מומלץ לקבל יעוץ אישי ופרטני מעורך דין המתמחה בתחום הרלוונטי.

חזרה לראש העמוד



מאמר 4: דוחות חניה
על המדרכה לכלי רכב דו גלגליים

כרוכבי כלי רכב דו גלגלי אנו חשופים לא אחת לשרירות ליבן של הרשויות השונות. העדר קריטריונים אחידים לאכיפה מעלה תמיד את השאלה מה יקרה הפעם. כך לדוג', אם נסעתי לצורך חניה על המדרכה במקום מוסדר - האם אקבל דו"ח משטרה או לא. ועוד, חניתי על מדרכה שלא במקום מוסדר - מה הנוהג בעירייה שבתחומה אני חונה? האם אקבל דו"ח חניה? ואם כן, באיזה סכום? 250 ש"ח או אולי 500 ש"ח .
במאמר זה אסקור פס"ד, שעוסק בבקשה לאישור תובענה יצוגית בגין דוחות חניה, שניתנו ע"י עיריות, לכלי רכב דו גלגליים, שחנו על מדרכה. הסקירה תתמקד בדברי כב' השופטת בנושא הדין החל על חניית כלי רכב על המדרכה וסכומי הדוחות . עוד נסקור בפס"ד את מדיניות עיריות ת"א ור"ג בנוגע לדוחות החניה וסכומי הדוחות, כפי שעולות מתגובתן לתביעה .

בפס"ד שנדון בבית המשפט המחוזי בת"א בשבתו כבית משפט לעניניים מנהליים בפני כב' הש' סגנית הנשיא אסתר קובו נדונו שתי בקשות לאישור תובענה ייצוגית מנהלית, שהדיון בהן אוחד. טענת הרוכבים - המבקשים היתה כי עיריות ת"א ור"ג גובות קנסות, בגין עבירת חניה על מדרכה של רכב דו-גלגלי, בשיעור כפול משיעור הקנס המותר על פי חוק והקבוע בצו התעבורה (עבירות קנס) תשס"ב - 2002 . המבקשים ביקשו לייצג את כל בעלי הרכב הדו-גלגלי אשר החנו את רכבם על המדרכה וחויבו ע"י העיריות שלא כדין לטענתם, בשיעור קנס כפול .
ברקע העובדתי - המבקשים החנו את הקטנועים שלהם על המדרכה בתחומי עיריות ת"א ור"ג. בגין עבירות אלו, המהוות עבירה על חוק העזר לתל אביב -יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד - 1983 וחוק העזר לרמת גן (העמדת רכב וחנייתו), התש"ס - 1980, קיבלו הרוכבים הודעות קנס, בהן נדרשו לשלם סך של 500 ש"ח כל אחד. שני המבקשים שילמו את הודעות הקנס שנשלחו אליהם .
כב' השופטת מציינת בפסק הדין כי אין מחלוקת שהמבקשים העמידו את רכבם הדו-גלגלי על המדרכה שלא כדין. אין גם מחלוקת בדבר סמכותן של הרשויות להשית עליהם קנס בגין עבירה זו .
סלע המחלוקת, עניינו גובה הקנס אותו מוסמכת הרשות להשית במקרה בו רכב דו-גלגלי , כאופנוע/קטנוע, חונה על המדרכה. לטענת המבקשים, רשאיות היו הרשויות להשית עליהם קנס בשיעור של 250 ש"ח בלבד, ולא 500 ש"ח כפי שהושת בפועל .
בפס"ד סוקרת כב' השופטת את החיקוקים מכוחם פעלו הרשויות :
א. הכלל בדבר אי העמדת כלי רכב על מדרכה מצוי בתקנה 72(א)(א2) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 הקובע: "72. (א)לא יעצור אדם רכב , לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות תקנות אלה או אם סומן בתמרור אחרת; ואלה המקומות: (2א) על מדרכה, למעט במקום שהוסדר להעמדת רכב והחנייתו לפי חוק עזר שהותקן על פי סעיף 77 לפקודה ובלבד שנותר מעבר להולכי רגל ;
הוראה דומה מצויה בחוקי העזר של עיריות ת"א ור"ג שעל פיהם ניתנו הקנסות .
ב. עבירות אלו הוכרזו בתוספת לצו התעבורה (להלן: "התוספת") כעבירות קנס. קרי, לצד כל עבירה שבתוספת מצוינת דרגת קנס, הרלוונטיות לענייננו שתי דרגות קנס, האחת דרגת קנס "ב " - 250 ש"ח, והשניה דרגת קנס "ג" - 500 ש"ח .

בסעיף 72(א)( 2א) לתוספת :דרגה ב ' תחול בהעמדת שני גלגלים בלבד על המדרכה ובלבד שנותר מעבר של 130 ס"מ לפחות על המדרכה ומותרת החניה בכביש שבו הועמדו יתר גלגלי הרכב" ביתר הנסיבות תחול דרגת קנס ג .

המבקשים טענו כי צו התעבורה מבחין בין חניה על המדרכה של רכב עם שני גלגלים, לבין חנייה על המדרכה באופן אחר. לטענתם, כאשר מדובר בחניית רכב דו-גלגלי , כאופנוע, החונה על המדרכה עם שני גלגלים בלבד, מותרת גביית קנס בשיעור 250 ש"ח . המבקשים ציינו כי רוחבן הממוצע של מדרכות וגודלו הממוצע של אופנוע/קטנוע מותיר בהכרח מעבר תקין בן 130 ס"מ כמפורט בתוספת. לכן, משחנה רכב דו-גלגלי על המדרכה עם שני גלגליו, אין לו גלגלים נוספים ולכן בהכרח מתקיים גם התנאי הנוסף הנקוב בתוספת לפיו "מותרת החניה בכביש בו הועמדו יתר גלגלי הרכב ".

הרשויות הגיבו כל אחת לבקשה הרלוונטית לה, ועתרו לדחייתה :

טענות עיריית ת"א לענין דו"ח החניה : מדיניות אגף הפיקוח עד להגשת העתירה היתה ליתן קנסות בסכום של 500 ש"ח לרכב דו-גלגלי שחנה על המדרכה, רק במקום שבו הוצב תמרור האוסר מפורשות על חניית רכבים על המדרכה כגון: בתחנת רכבת (מרכז). עוד הדגישה העירייה כי לא אכפה חניית אופנועים על המדרכה, אלא במקומות סואנים והומי אדם שנבחרו בקפידה .
עם זאת, החל מתאריך 1.3.2007 הונחו פקחי העירייה, למען הזהירות, לקבוע סכום של 250 ש"ח בגין עבירה של חניית רכב דו-גלגלי על מדרכה גם במקום בו מוצבים תמרורים האוסרים על חניה על המדרכה, כשהחניה איננה חוסמת את המדרכה .
טענות עיריית רמת גן לעניין דו"ח החניה: עיריית ר"ג סבורה כי הקנס המופחת חל רק בנסיבות מקלות בהן רכב העמיד שני גלגלים על המדרכה ושנים במקום בו החניה מותרת. ברכב דו-גלגלי, אין כל נסיבה מקלה , שכן כל גלגליו על המדרכה. תימוכין לכך, מוצאת עיריית רמת גן בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן לפיו דרגת עבירה "ב" איננה מתאימה לרכב דו-גלגלי, ולכן יש לתקן את כתב האישום כך שיחול הקנס לפי דרגה "ג" ( פסק דינו של כבוד השופט מועלם מיום 1.6.04 בפ 3290/03 )

במסגרת הדיון שערכה השופטת בשאלה האם ניתן להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית, דנה השופטת בשאלה שעליה נטושה עיקר המחלוקת בין הצדדים: האם חניית רכב דו גלגלי על המדרכה הינה כהעמדת כלי רכב בעל 4 גלגלים, ששני גלגליו על המדרכה ושניים על הכביש במקום בו החניה מותרת. השופטת מוכנה להניח, לטובת המבקשים , כי פרשנותם היא הנכונה וכל אימת שמדובר ברכב דו-גלגלי, שאין לו אלא שני גלגלים החונים על המדרכה מתקיים תנאי זה לגביו. אך עדיין קיים התנאי של השארת מרווח מסוים למעבר הולכי רגל. זהו תנאי עובדתי, שקיומו תלוי בנסיבות החניה של כל רכב ורכב על המדרכה .
לדעתה של כב' השופטת יש להבחין בין מי שחנה על המדרכה והשאיר מעבר תקין להולכי רגל, לבין מי שלא עשה כן. אלה האחרונים בודאי אינם זכאים להשבה כלשהיא .
על כן בהתייחס לבקשה לאישור התביעה כתביעה ייצוגית, קובעת השופטת ראשית כי למבקשים אין עילת תביעה אישית שכן שילמו את דו"ח החניה. שנית היא קובעת כי אין בבקשה שאלה עובדתית המשותפת לכלל חברי הקבוצה, המאפשרת הכרעה גורפת במסגרת תובענה ייצוגית. מקומו של ברור עובדתי מעין זה, שיש בו מאפיין נסיבתי-אישי לגבי כל רוכב דו-גלגלי שחנה על המדרכה וקיבל קנס של 500 ש"ח, במסגרת ההליך השיפוטי המוסדר בחסד"פ. לבית המשפט המוסמך הכלים והאמצעים הדרושים להכרעה זו. חולק אדם על התאמת נסיבות חנייתו למתן הקנס - יתכבד וינקוט בהליך זה .
בסיכומו של דבר שתי הבקשות ושתי התובענות נדחו. כל אחד מהמבקשים חוייב לשאת בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד בסך של 50 אלף ש"ח בצירוף מע"מ .
יצויין כי קביעתה של כבוד השופטת בתיק הנ"ל אינה יוצרת הלכה מחייבת, ואין לראות באמור עידוד לנהגי קטנועים לנהוג בדרך המתוארת. עם זאת , נהגים שאתרע מזלם וקבלו דו"ח חניה בגין מקרה שכזה, יוכלו למצוא באמור חיזוק לטענותיהם כנגד הדו"ח .
המאמר פורסם בחוברת מוטו גיליון אפריל 2008

כל האמור הינו לידיעה בלבד ואינו מהווה יעוץ משפטי, כל הסתמכות על האמור הינה באחריות המסתמך ודעתו בלבד. בכל מקרה מומלץ לקבל יעוץ פרטני מעו"ד המתמחה בתחום.

חזרה לראש העמוד



 
מאמר 5: תביעה של רוכב אופנוע כנגד הולך רגל בו פגע

המדובר בתביעה שהגיש רוכב אופנוע לפיצוי בגין נזקי רכוש שנגרמו לו. התאונה ארעה בעת שרוכב האופנוע פגע בהולך רגל - שוטר בעת שחצה את הכביש. כתוצאה מהתאונה נפגעו הולך הרגל (השוטר), רוכב האופנוע וכן האופנוע שהתהפך .

רוכב האופנוע,נסע בדרך בגין בת"א בסמוך לעליה לגשר מעריב .
באותו המקום והזמן החליט קצין משטרה לובש מדים ובתפקיד לחצות את הכביש שלא לצורך מבצעי. הוא חצה את הכביש שלא במעבר חציה וכאשר בסמיכות מקום יש מעבר מיוחד להולכי רגל. עוד יצויין כי הוא חצה את הכביש , בריצה, במסלול עקלתוני ומתפתל כאשר הוא עוקף שלוש גדרות בטיחות גבוהות שמטרתן למנוע מעבר הולכי רגל בסמיכות לגשר, וזאת תוך הפרת תקנה 110 לתקנות התעבורה שדנה בחציית כביש .
רוכב האופנוע הופתע מהולך הרגל שהתפרץ לכביש, לא הספיק לבלום ופגע בהולך הרגל. בעת התאונה התהפך האופנוע ונגרם לו נזק. כמו כן נפצעו הרוכב והשוטר .
הרוכב החליט לתבוע את המשטרה ואת חברת הביטוח שלה בגין נזקי הרכוש שנגרמו לו. זאת בשל העובדה שקצין המשטרה היה בתפקיד בעת התאונה ועל כן למשטרה ולמבטחת אחריות שילוחית וביטוחית למעשיו .

בפסק הדין קבע כב' השופט שאול אבינור מבית משפט השלום בהרצליה, כי תביעה מסוג זה היא תביעה חריגה, וכנראה שאף חסרת תקדים, זאת משום שהאמפתיה הטבעית הינה כלפי הולך הרגל שנפגע ע"י רכב מנועי .
יחד עם זאת מציין כב ' השופט כי אין כל יחוד בתביעה שכזו, וזאת במקרה שהולך הרגל נהג ברשלנות שבעטיה נגרמה התאונה .
כך קובע כב' השופט כי אין כל מניעה עקרונית לקבל תביעה ממין התביעה דנן, והשאלה היחידה הטעונה הכרעה היא אם בנסיבותיו הקונקרטיות והספציפיות של המקרה נהג הולך הרגל ברשלנות שבעטיה נגרמה התאונה .
באי כח הצדדים לא מצאו תקדים לתביעה אזרחית כדוג' תביעה זו. עם זאת הציג התובע בסיכומיו פרוט של מספר מקרים שבהם הוגשו כתבי אישום פליליים כנגד הולכי רגל שחצו כביש שלא כדין. התובע אף הפנה למקרה שבו הואשם הולך רגל בגרימת תאונת דרכים בכך שחצה כביש שלא כדין ופגע במכונית .
כב ' השופט ציין כי קצין המשטרה הפר באופן בוטה, בהתנהגותו את הורת התקנות. יתר על כן , הנפגע הינו קצין משטרה ובתוקף תפקידו אמור להיות מודע ברמה גבוהה יותר מהאזרח הממוצע לדרישות הדין, ואף לשמש דוגמה ומופת באופן התנהגותו לכיבוד החוק, בפרט כאשר הוא בתפקיד ולובש מדים .
כב' השופט קבע כי האופן שבו חצה קצין המשטרה את הכביש היה רשלני ביותר, ולפיכך התאונה ארעה בעטיו .
המשטרה וחברת הביטוח טענו כי פדר נהג במהירות בלתי סבירה וברשלנות אך לא גיבו טענותיהן בעדות מומחה כלשהו .
כב ' השופט מתייחס לטענות הנתבעות ומציין כי פגיעות משמעותיות להולך רגל עלולות להגרם גם מפגיעות רכב הנוסע במהירות המותרת בדין ואף במהירות פחותה מכך .
עם זאת קובע כב ' השופט כי במקרה זה קיימת גם רשלנות תורמת משמעותית של פדר. עצם העובדה שפדר לא הבחין במועד בקצין המשטרה יש בה כדי להצביע על רשלנות תורמת מצידו, בפרט לאור טענתו שהתאונה ארעה בנתיב הימני בכיוון נסיעת התובע .
לפיכך קיבל השופט את התביעה באופן חלקי וחייב את הנתבעות לשלם לפדר 60% מסכום תביעתו בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 1000 ש"ח .

יצויין כי קביעתו של כבוד השופט בתיק הנ"ל אינה יוצרת הלכה המחייבת .
כל האמור הינו לידיעה בלבד ואינו מהווה יעוץ משפטי, כל הסתמכות על האמור הינה באחריות המסתמך ודעתו בלבד. בכל מקרה מומלץ לקבל יעוץ פרטני מעו"ד המתמחה בתחום .

תא"מ 1333-05-07, בית משפט השלום בהרצליה, פדר נ' משטרת ישראל ואח' החלטה מיום 03/01/2008 .

חזרה לראש העמוד



מאמר 6: מהו הדין במקרה של נהיגה בכלי רכב דו גלגלי תוך כדי שימוש בפלאפון


מאת : עו"ד מני ארבל

חלק מרוכבי כלי רכב הדו גלגליים משתמשים באופן תדיר במכשיר פלאפון תוך כדי נסיעתם .
ישנם אלו אשר יש להם קסדות יעודיות לכך עם דיבורית אינטגרלית, ישנם אחרים אשר תולים את המכשיר על רצועת הקסדה הפתוחה , וישנם אלו אשר דוחפים את הפלאפון לתוך קסדה מלאה, וישנם "הלוליינים" אשר ניתן לראות אותם נוהגים בקטנוע ביד אחת תוך כדי עישון סיגריה, דיבור בפלאפון שליחת אס אס אס ועוד ועוד והכל תוך כדי נסיעה .

במקרים לא מעטים הוגשו כתבי אישום כנגד רוכבי כלי רכב דו גלגליים אשר השתמשו ו/או אחזו בפלאפון תוך כדי נסיעה. 

בתי המשפט לתעבורה דנו בכתבי אישום אלו, והשאלה מהו הדין     ?
יש לציין כי לאחר מתן פסקי הדין הנסקרים במאמר שונו תקנות התעבורה 28 (ב)(1) ו (ב)(2) ויש לראות האם פרשנות בהמ"ש תשתנה בשל כך .       

 פס"ד ת 042621/02 (תעבורה ת"א) מ"י נ' בן סימון מיום 04/05/2004 אשר נדון ע"י כב' הש' דרורי. בפס"ד זה כב' השופט דרורי עושה אבחנה בין נסיעה עם פלאפון הצמוד לאוזן ברצועת קסדה פתוחה לבין פלאפון הצמוד לאוזן בתוך קסדה מלאה.
הנאשם במקרה זה הואשם כי בעת שנהג על קטנוע, טלפון סלולארי היה צמוד לאוזנו באמצעות רצועת קסדה פתוחה, במעשים אלה עבר הנאשם לטענת המאשימה על הוראות תקנה 28 (ב) וזאת מכיוון שלא השתמש בפלאפון באמצעות דיבורית מותקנת ברכבו ועל הוראות תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961.

כב' השופט מציין כי בית משפט זה דן בתיקים מעין אלה מספר פעמים וקבע הן בתיק מס' 40712/01 מ"י נ. זדה ששון והן לאחרונה בתיק מס' 34533/02 מ"י נ. מדינה גלעד כי אין בנהיגה מעין זו עבירה על הוראות תקנה 28 (ב) לתקנות התעבורה. שכן, הנאשם אוחז בכידון בשתי ידיו והטלפון צמוד לאוזנו באמצעות הקסדה כמפורט בהכרעות הדין הנ"ל.
 אך במקרה זה, נהג הקטנוע (הנאשם) מואשם גם בעבירה על הוראות תקנה 21 (ג), בכך כי נהיגה בצורה זו הינה מסוכנת, כי יש חשש שהטלפון יפול מהקסדה במהלך הנסיעה.   
בית המשפט בהתאם לסמכותו על פי סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי תשמ"ב - 1982, הזמין את ראש מדור תאונות דרכים במחוז תל אביב, כעד מטעם בית משפט, כדי שיבהיר לבית המשפט האם קיים סיכון כלשהו בנהיגה בצורה זו.  
מעדותו של ראש מדור תאונות דרכים במחוז תל אביב,  עלה כי יש להבחין בין טלפון הצמוד לאוזן בקסדת חצי, לבין טלפון הצמוד לאוזן בקסדה מלאה. לטענתו, בטלפון הצמוד לאוזן בקסדת חצי קיים חשש כי עקב קפיצות בדרך הטלפון ישתחרר מאחיזתו באמצעות הרצועה וכתוצאה מכך, הנהג יהיה עסוק בהגנה על הטלפון ולא בנעשה בדרך.
אין לעד הוכחות על תאונות שנגרמו בנסיבות אלה, שכן, סביר להניח כי הטלפון סולק מזירת העבירה בטרם הגיע למקום איש משטרה.  
מאידך, בקסדה מלאה הסיכוי כי הטלפון יפול הינו פחות בהרבה, הואיל והטלפון נמצא בתוך הקסדה. בנסיבות אלה, בית המשפט סבור כי אכן יש להבחין במקרה בו הטלפון צמוד לאוזן באמצעות רצועה של קסדת חצי, או כאשר הטלפון צמוד לאוזן כאשר הינו בקסדה מלאה של הרוכב. כאשר מדובר בטלפון הצמוד לאוזן באמצעות הרצועה בקסדת חצי יש לראות בנהיגה מעין זו נהיגה בחוסר זהירות, שכן הטלפון יכול ליפול על נקלה.
על כן פוסק כב' השופט כי במקרה מעין זה יש להרשיע את הנהג בעבירה על הוראות תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה. הואיל ובמקרה דנן, מדובר כי הנאשם נהג על האופנוע כאשר הוא  עם קסדת חצי, הנאשם עבר על הוראות תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה.  
לאור האמור לעיל, בית המשפט מרשיעו בעבירה על הוראות תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה, ומזכה את הנאשם מעבירה על הוראות תקנה 28 (ב) תקנות התעבורה.

 פס"ד 042304/05 (תעבורה ת"א) מ"י נ' אלון מיום 13.7.06 בפני כב' הש' גרטי עוסק בנהג קטנוע שהחזיק את הפלאפון בידו בעת נהיגה. רוכב קטנוע הואשם כי בזמן הרכיבה החזיק את הפלאפון וקירבו לפניו. לגירסת הנהג הפלאפון היה בכיסו האחורי של מכנסיו ואז עזב את הכידון ושלף את הפלאפון מכיסו החזיקו בידו וחזר להחזיק בכידון. הנהג הכחיש כי הסתכל בפלאפון. הנהג הואשם בעבירה על תקנה 28 (ב) לתקנות התעבורה – שימוש בפלאפון, עת רכב על קטנוע, המאשימה ביקשה הרשעה גם בעבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה "לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב....".
לדעת השופט אין ספק כי הנהג קירב את הפלאפון לעיניו למטרת שיחה או קריאת SMS או זיהוי המתקשר אשר דרשו העתקת מבטו מהדרך         
לדעת השופט אין ולא יכל להיות ספק כי מי שנוהג בקטנוע במהירות 90-100 קמ"ש ומסיר יד מהכידון נוהג בחוסר זהירות ובקלות ראש. יתר על כך, קלות הראש מתעצמת לנוכח האחיזה בפלאפון בתוך כף היד האוחזת בידית הכידון, שכן אחיזה כפולה זו מונעת תיפקוד פונקציונלי מתחייב של כף היד במהלך הנהיגה או בשעת חירום .
כב' השופט קבע כי הנהג עשה שימוש בפלאפון תוך כדי נהיגה בקטנוע במהירות 90-100 קמ"ש, כאשר ידו השמאלית אינה אוחזת בכידון אלא נשלחת לאחורי מכנסיו במטרה לשלוף הפלאפון מחשש נפילתו, נהיגה המשקפת חוסר זהירותו ולפיכך מרשיע כב' השופט את הנהג בעבירה על תקנות 28 (ב) ו – 21 (ג) לתקנות התעבורה .
 
פס"ד ת 002959/02 (תעבורה י-ם) מ"י דוד מיום 5/12/02 כב' הש' זוכוביצקי
עוסק בנהג קטנוע שהשתמש במכשיר מירס כמכשיר קשר בזמן נהיגה הנהג הואשם בכך שבהיותו נהג קטנוע, דיבר בפלאפון שהחזיק בידו בעוד הוא נוהג ורכבו בתנועה, שלא באמצעות מיקרופון. הנאשם טען להגנתו כי הוא השתמש במכשיר מירס בפונקצית מכשיר קשר, טענתו שימוש במכשיר קשר לא נאסר בחוק, ועל כן יש לזכותו .   
כב' השופטת לא קיבלה את טענת הנאשם. לדבריה אמנם התקנה 28 (ב) לא התייחסה לשימוש במכשיר קשר מסוג "מירס " המשמש הן כפלאפון סלולרי רגיל והן כמכשיר קשר. אך מאז הותקנה התקנה חלה התפתחות בתחום המכשירים הסלולריים והופצו לשימוש מכשירים משוכללים המאפשרים לנוהגים שימוש במכשירי הקשר תוך כדי נהיגה בשתי ידיים. מוסיפה הש' כי ההיגיון הפשוט מורה, כי יש סכנה רבה בנהיגת אופנוע שהוא כלי רכב דו גלגלי, יציבותו אינה רבה, וייצובו קשור באחיזת הכידון בשתי ידיים. לדעת הש' מטרת התקנה כאמור היא להבטיח נהיגה בטוחה בשתי ידיים. התקנה עצמה לא איבחנה בין סוגים שונים של מכשירים ולא פירטה או התירה שימוש בסוג מסויים של מכשיר ללא מיקרופון. לטעמה, האבחנה בין סוגי המכשירים אינה רלוונטית יותר. כב' הש' קבעה כי הנאשם נהג בקטנוע בעת שהיה בתנועה, השתמש בפלאפון מסוג מירס שלא באמצעות מיקרופון, עבירה בניגוד לתקנה 28(ב) לתקנות התעבורה .

יצויין כי קביעתם של כבוד השופטים בפס"ד הנ"ל אינה יוצרת הלכה המחייבת את כל שופטי התעבורה באשר הם, ואין לראות באמור עידוד או היתר לנהגי כלי רכב דו גלגליים לנהוג בדרך המתוארת ו/או להשתמש בפלאפונים בזמן נהיגה.

חזרה לראש העמוד

כל האמור באתר זה הינו לידיעה בלבד ואינו מהווה יעוץ משפטי, כל הסתמכות על האמור הינה באחריות המסתמך ועל דעתו בלבד
בכל מקרה מומלץ לקבל יעוץ אישי ופרטני מעורך דין המתמחה בתחום הרלוונטי.

© כל הזכויות שמורות לענת אנבר משרד עורכי דין

קישורים